5 סיבות לעזוב את מצפה רמון ועוד 7 סיבות להשאר בה לעולם

מצפה רמון היא אחד היישובים המבודדים ביותר בארץ. ערן שפי בדק מדוע הוא גר במקום שבו תיקון פנצ׳ר מצריך נסיעה של שעה ורבע לכל כיוון, וגילה שהוא יוצא למסע בתחנות חייו, שם פגש את הנסיך הקטן ואפילו את סופרמן.
הנסיך הקטן - הספר שהשפיע על אהבתי למדבר

אני גר במצפה רמון. זה המקום שלי בעולם. כאן אנחנו מגדלים את ילדינו, ולמרות שיש מקומות אחרים שיכולים להציע לנו פיתויים שונים הקשורים בחינוך ילדים, בנוחות, בחסכון של כסף, בקרבה למשפחה – אנחנו לא חושבים אפילו לרגע לעבור למקום אחר.

ההחלטה לגור במצפה רמון היתה כמעט בלתי נמנעת. הגורל הוא זה שהביא אותי לכאן. ניסיתי לכוון למקומות אחרים, אבל מה שכתוב כתוב. בסופה של דרך פתלתלה מצאתי את עצמי, עכבר עיר חובב סינמטק, קטנוע וחברים צמודים לתושב מדבר שבונה את החיים מחדש הרחק מהציויליזציה המוכרת והבטוחה.

מצפה רמון היא מקום מורכב. כביכול יש הרבה סיבות לעבור מכאן עכשיו, מיד. אז למה אני נשאר? מה יש במצפה רמון שמשאיר אותי מחובר אליה ומניס כל היסוס? חשוב לי לציין שזהו פוסט אישי שמספר את הדברים מנקודת מבטי בלבד.

אתחיל בכמה אתגרים משמעותיים המשותפים לכל מי שגר במצפה רמון. 

 

 

5 אתגרים לחיים במצפה רמון

1. בידוד מהעולם

מצפה רמון היא עיירה מבודדת. מאד. הנה מספר דברים שאני צריך לנסוע שעה ורבע כדי להגיע אליהם:

א. לעשות בדיקת שיניים לילדה

ב. להחליף בטריה בטלפון

ג. למסור את הטוסטר לתיקון

ד. לראות את הסרט לשבור את הקרח 2

ה. לתקן פנצ'ר

ו. לקנות בגד בלט לילדה

כמובן שהרשימה הזאת יכולה להתארך עד אין סוף. יש מלא דברים שפשוט אין כאן.

2. קושי לקיים עסק

אני יזם. עולם העסקים הוא בנשמתי. הייתי שותף בהקמת חברת סטארט אפ. גם כאן אני רוצה להגשים את עצמי בתחום העסקי. מצפה רמון מונה 5000 תושבים. אין כאן הרגלי צרכנות כמו שיש במרכז, ולכן אין הרבה עסקים. אלה שקיימים נסגרים לעיתים כעבור זמן קצר. התנועה במצפה רמון אינה גדולה, ואלה אשר עוברים כאן עוצרים בתחנת הדלק, ולא נכנסים לעסקים מקומיים.

3. קושי להגיע לקהל

במסגרת פעילותי כאמן הייתי יכול לפרוח במרכז. יש לי עולמות תוכן שמתאימים למפגש עם קהל. אני בנוי להעביר הרצאות, להקריא מהספרים שלי, לספר את הסיפור שלי. המגורים במצפה רמון ועצם העובדה שאנחנו מגדלים שלושה ילדים קטנים מונעים ממני את הפעילות הזאת.

4. יש כאן אנשים שלא מדברים את השפה שלי

מצפה רמון בנויה מקהילות שאינן חולקות את אותה השקמת עולם: תושבים ותיקים, תושבים חדשים, אנשי קבע, אוכלוסיה רוסית, דתיים (עם חלוקה פנימי לזרמים), אוכלוסיה בדואית, העבריים, צעירים חולפים. אגב, תושבים חדשים הם גם אלה שגרים כאן שלושים שנה.

המפגש בין האוכלוסיות מוליד לפעמים חילוקי דעות והתנגשויות על רקע של אורח חיים שונה, הרגלים שונים, אינטרסים אחרים בשל השקפת עולם שונה. תמיד יהיה מי שלא יאהב משהו שקורה. תמיד יהיה דיון סוער בפייסבוק על סוגיה מרכזית או שולית.

אם הייתי בוחר לגור ביישוב קהילתי, אפילו במדרשת בן גוריון, הייתי פוגש הרבה יותר אנשים שדומים לי, שחושבים כמוני, שיש להם אותה ראיית עולם, שמצביעים כמוני בבחירות. הייתי מרגיש יותר בהרמוניה עם הסביבה שלי. היינו חושבים אותו דבר על חינוך, על סביבה, על תכנים שצריך להביא בהצגות התיאטרון. היה לי יותר כח כאזרח כי הייתי חלק מקבוצה בעלת השפעה. למעשה לא רק תושבי המדרשה הם כח מאוחד – כל תושבי רמת הנגב (למיטב ידיעתי) שותפים לאותה שכבה סוציו-אקונומית וחולקים ראיית עולם דומה. די לי בכך שאזוז מעט צפונה וחיי יהיו שלווים ונוחים יותר.

5. הכל בהתחלה. הכל שברירי.

כדי לקבל במצפה רמון שירות בתחום כלשהו צריך לעבוד. רצינו גן ילדים טוב, הקמנו גן יער. רצינו חינוך טוב ביסודי, כזה שמתאים לערכים שלנו, הקמנו את בית הספר הדמוקרטי. הרבה שעות, הרבה עבודה. ממש צריך לעבוד בדברים שבמקומות אחרים פשוט קורים.

מצפה רמון מתפתחת באיטיות. המתנס צומח לאט. עד לא מזמן לא היו לנו חוגים לשלוח אליהם את הילדים. הספריה היתה אי שומם. גני השעשועים לא מוצלים בשל הרוח שתולשת את הציליות. לא משתלם לקבלנים להגיע לכאן ולבנות אז הכל מתעכב. שנים שרוצים לפתח כאן את החוות החקלאיות-חינוכיות בשפת מצפה רמון. הנושא נגרר. בעלי הקרקע – אנשי החזון – מצפים בקוצר רוח לעלות לשטח ולהתניע. עכשיו מקימים קריה חינוכית לבתי הספר – נושא מרגש אך גם מרתיע בשל החששות שהוא מייצר. פותחים כאן עוד סופר שיתחרה בסופר הקיים כבר עשר שנים..אבל רק בשמועות..בשטח אין כלום.

הכל זז לאט. הכל בהתחלה כל הזמן. צריך להיות ערני. וכשמשהו כבר זז מהר אז מתלוננים – מה פתאום פיתוח? זה יהרוס את המקום. איך אפשר למצוא שלווה מדברית בכל הדבר הזה?

נעצור כאן. שלא יברחו כולם לגור בתל אביב או באבירים. הרי הדברים נכתבים במצפה רמון. כאן בחרתי, כאן בחרנו לחיות את חיינו. למה? מי אנחנו, האנשים שגרים במקום כזה נידח, כמעט כמו בכפר ההוא מהסדרה "האיים האבודים"?

אתחיל בסיבותי לגור במדבר, ואחר כך לסיבות לגור במצפה רמון.

 

למה בחרתי לגור במדבר

1. חיבור לילדות

נולדתי בבת ים. כשהייתי בן שלוש עברנו לגור בסיני במסגרת שרותו הצבאי של אבי. השנה היתה 1974, לאחר מלחמת יום כיפור. הקימו בסיס של חיל האויר בבקעת הירח. מקום גבוה וקר, נושק למסלולי טיול משגעים. החול מתחתר בשטח המישורי ויוצר ערוצים קניוניים. טיילנו בקניון הכתובות, בקניון ההפתעות, בגבעות שמסביב לשיכון שלנו. היינו ילדי מדבר. היה לנו חופש. בגיל 5 יכלתי להסתובב לבד בשיכון שהיה נפרד מהבסיס. היינו הולכים הרבה. סופגים את אויר המדבר. הבריכה היתה ממוקמת במרחק של רבע שעה הליכה, דרך שטח מדברי בתולי. ההליכה הזאת נצרבה בי. מאז אני לא נרתע ואפילו שואף אל הדרכים הלא סלולות, ואם הן במדבר, אז יותר טוב.

היה לנו בית קולנוע אחד. ראיתי שם סרטים שילד לא יכול להחשף אליהם כיום: האיש שנפל מכוכב אחר, על חוצן שנוחת בכדור הארץ וחווה כאן את החיים מזוית אחרת. דיויד בואי בתפקיד החוצן, ריגש ונכנס לנשמת הילד שהייתי. ראיתי גם את ברוס לי, את סופרמן הראשון, סרט מדע בדיוני על דמויות שנכנסות למסך הקולנוע, סטייל שושנת קהיר הסגולה, אבל מפחיד. יצאנו מהאולם באמצע, אבל עד היום אני רוצה לדעת מה היה סוף הסרט. ורוצה להבין את החוצן שגר בכוכב המדברי שלו. ורוצה להיות לוחם כמו ברוס לי.

2. חוגי הסיירות

הייתי חניך בחוגי הסיירות על שם אורי מיימון. זו המסגרת הכי משמעותית שהיתה לי בחיי. זה המקום שעיצב את אישיותי, יצר לי מסגרת חברתית, בנה את הבטחון האישי שלי והציל אותי מהרבה בורות שנקרו בדרכי כמתבגר בעולם. גם כמדריך המשיכה מסגרת זו לתת לי בטחון ודרך בעולם, ועד היום קהילת חוגי הסיירות היא אבן פינה בנשמתי.

במסגרת הפעילות בחוגי הסיירות (כי דני מדור לא מרשה להגיד חוגי סיור) היינו, איך אומרים, חורשים את הארץ. בצפון, במרכז ובדרום. אבל זה קצת עיוות של המציאות. המרכז לא קיבל יותר מידי תשומת לב. הצפון קיבל תשומת לב מסוימת, והמדבר קיבל את רוב תשומת הלב. על כל טיול לגליל היו חמישה טיולים למדבר יהודה ולנגב. בקיץ היינו חוצים את הגבול ומשתכרים מטיולים עוצרי נשימה בסיני. איכשהו יצא שאהבת המדבר היא דבר שמשותף לרוב רכזי ומדריכי החוגים, והדבר עבר בירושה לחניכים.

3. אם לא סובלים לא נהנים

יש אנשים שלא מסתדרים במקומות שיש בהם הכל. הם צריכים לעשות את הדרך. צריכים ליצור, להמציא, לפתור. יש אנשים שהמילה קושי עושה להם צמרמורת נעימה. יש אנשים שאוהבים להתאמץ. אני חלק מאותם אנשים. הנגב והמדבר מייצרים המון אתגרים. זוהי ארץ נושבת-לא נושבת. יש כאן הרבה מקום ליזמות, להשפעה על המתרחש. זה מושך אותי ומעיר את חושי. כשטיילתי בדרום אמריקה היה לנו משפט שהלך איתנו: אם לא סובלים לא נהנים. זה אומר שצריך לדעת להנות גם מהרגעים הלא נוחים, ללמוד ולהפיק מהם את המירב, ולהפוך כל מהמורה לחיבור למקום או לאדם.

הקור והחום הם חלק מהטיול. הקושי בטיפוס על ההר הוא עצמו מקור להנאה. התהפכות הסירה בנהר היא אתגר לגוף ולנפש, וכך גם גלגול הג'יפ במדרון ההר. בסוף – אחרי התמודדויות מגוונות – אנחנו בוגרים יותר, מנוסים יותר, מלאים בחוויות ובמפגשים, אחרים ממי שהיינו כשיצאנו לטיול. אז לא, לא צריך להגזים, אבל הזכרונות העמוקים הם מהרגעים הלא פשוטים לפעמים. וזה הפך אצלי לדרך חיים.

4. הנסיך הקטן

לפעמים ממעיטים בערך הפרטים הקטנים. ספר אחד יכול לשנות את חייו של אדם. ספרים יכולים להעניק לאדם דרך ומשמעות. את הספר "הנסיך הקטן" פגשתי לראשונה בכיתה ט' בתיכון במסגרת שיעורי ספרות משמימים. זו היתה סיבה טובה להתרחק ממנו ולא לחזור לאחוז בו לעולם. למזלי ולשמחתי נעשה תיקון ובכיתה יא' הכרתי מורה ששינתה את גישתי לעולם הספרות. היא זו שקרבה אותי לטקסטים של שירה, לסיפורים קצרים, לנובלות. בזכותה חזרתי אל הנסיך הקטן.

בספר זה מתואר מפגש בין מבוגר שמטוסו נופל במדבר לילד פלאי שמגיע משום מקום. אם זה נשמע מוכר, אז כן, זה מתכתב עם "האיש שנפל מכוכב אחר" שמתואר למעלה. נשביתי בקסמו של הספר, במפגשים המרתקים של הנסיך הקטן עם דמויות שונות. התרגשתי ממחויבותו לשושנה ולמדתי ממנו כמה דברים על פשטות, שיטוט, בהיה והתמסרות. הנסיך הקטן היה ללא ספק שכבה בנשמתי בבואי לחשוב מקום מגורים.

אחרי כל ההקדמה הזאת, אם הגעתם עד כאן, אתם כנראה ממש רציניים במחשבה על לגור במצפה רמון. אולי אתם שוקלים לגור במצפה, אולי אתם מצפאים בעצמכם שקצת בוחנים את עצמם. בכל מקרה, אני שמח ונרגש להגיש לכם את סיבותי לגור במצפה רמון, ובשל הפואטיות הראויה למעמד זה, בחרתי בכותרות המצוטטות שירים.

 

7 סיבות להתאהב במצפה רמון

1. היה לי חבר

מצפה רמון היא מקום של מפגשים. אני יוצא מהבית וכל הזמן עסוק בלהגיד שלום לאנשים. חלקם אני מכיר וחלקם לא. אבל נפגשנו כבר עשרות פעמים אז לפחות מהנהנים. זה תמיד מסקרן להכיר אנשים חדשים. אני מאמין שכל האנשים כמהים לקשר, ולפעמים שיחה מקרית בסניף הדואר או אצל הירקן מובילה להפלת חומה קטנה של זרות. המפגשים במצפה רמון הם עם אנשים ״כמוני״ ועם שונים ממני. כל כך הרבה למדתי ועודני למד על כך שהשיח על קבוצות ושבטים אינו השיח היחידי. יש חברות אמת וקשר חם בין אנשים, כזה שחוצה מגזרים, תרבויות ואמונות.

אך טבעי הוא שאדם יחפש חברה, ואך טבעי הוא שבני אדם יתקבצו בחבורות בעלות זהות ואיפיון. במצפה רמון יש מספר קהילות, ואני מגדיר את עצמי כחלק מקהילת החדשים. חדשים הם אלה שלא נולדו במצפה רמון.

הקהילות מתערבבות במפגשים של הישוב כולו, במסגרת אירועי מתנ"ס והמועצה המקומית. יש ערבוב טבעי מעצם היותנו יצורים חברתיים שחוברים למי שכייף לנו איתו ולא חשוב אם הוא חובש כיפה, צעיר או מבוגר ממני, דובר רוסית או משתייך למסורת הבדואית. יחסי השכנות עושים את שלהם. מפגש בגן שעשועים יכול להוביל לקשר מפתיע. לפעמים היציאה מאזור הנוחות יוצרת מציאות מופלאה, וזה משפט שמאד מאפיין את מצפה רמון.

2. חלומות שמורים

הריחוק מאפשר למצפה רמון להתקיים כישות בעלת אופי מאד ייחודי. זה לא בגלל המרחק עצמו, כי הכל נגיש היום בתחבורה ובעזרת הטכנולוגיה. זה קשור לסוג האנשים שבוחרים לגור רחוק מהכל. אותם אנשים לא מקבלים את תכתיבי החיים המודרנים כברורים מאליהם, ובודקים היטב מה לאמץ ומה לדחות. אין כאן את הלחץ החברתי להתקדם לטלפון החדש ביותר, לקנות את המכונית החדשה ביותר או ללבוש את המילה האחרונה של מותג כלשהו. הריחוק מוביל אותנו לחיים צנועים ופשוטים יותר, ובעיני יש לזה משמעות רבה.

3. ללכת אל.. ללכת מ..

במצפה רמון לא חייבים להכנס למכונית כדי להגיע לעבודה, להשתתף בסדנה, להגיע לגן, לעשות קניות, לבקר חבר, לטייל במדבר. אפשר לעשות הכל באופניים או ברגל. אני זוכר איך הזעתי כשדחפתי עגלת תינוק מצד אחד של מצפה רמון לצד השני. עשרים דקות של תענוג למשפחתון, בהם שרתי ודיקלמתי שירים. והרי זה משהו שאנחנו כחברה שוכחים לעשות – פשוט ללכת. להתאמץ. להזיע. מסתבר שלהזיע פעם ביום זהו יעד שכל אדם צריך לשאוף אליו. ההרגל להגיע לכל מקום ברכב – דבר שהוא כורח המציאות במקומות רבים – מוביל לזיהום סביבה ולניוון הגוף. פעולה פשוטה של הליכה יכולה לעשות פלאים לגוף ולנפש, וכך אני משתדל לעשות – ללכת במקום לנסוע. להתאמץ במקום להשאר באזור הנוחות.

4. לך ישר, לך אחד, אל תפחד

בשנים האחרונות הקימו במצפה רמון כמה יוזמות נפלאות. מי שבא לכאן עם מוכנות לעבוד, להשקיע, ליצור, ימצא קרקע פורה שתאפשר לו לשגשג. שירי הקימה את ה"סינמכתש" – בית קולנוע מקומי שמעשיר אותנו בסרטים. חבורת צעירים הקימה את קואופרטיב "העגלה" – מכולת שהיא גם בית חברתי. כולם מכירים את חוות האלפקות שהחלה כרעיון מטורף והפכה למציאות ולעוגן תיירותי במצפה רמון. כך גם חוות וכרמים, בית בד, מכינות קדם צבאיות, בית ספר למחול, בית ספר לתיאטרון, בית ספר לקרקס, בית ספר למוסיקה, מעבר – הנגר לאירוח ופסטיבלים, סטודיו לציור, בית קפה שהוא סטודיו, גלריות ועוד ועוד ועוד. מלא רעיונות שהוגשמו על ידי אנשי חזון ומעשה. כל הזמן מבעבעים כאן רעיונות חדשים המחפשים את דרכם להגשמה. כזו היא מצפה רמון – מגשימת חלומות.

5. אויר הרים צלול כיין

תמיד שואלים אותי איך אני מסתדר עם החום של המדבר. תמיד אני צריך להסביר, כמו כל מצפאי, שבמצפה רמון מזג האויר בקיץ הוא מושלם. אנחנו ממוקמים בגובה 900 מטר מעל לפני הים, ובקיץ לא צריך להשתמש כאן במזגנים בדרך כלל. רוח נעימה, מינימום לחות ואויר צלול הופכים את מצפה רמון למקום מושלם בקיץ. אם כל זה לא מספיק, אז בערב הטמפרטורות יורדות ממש ויותר מפעם אחת מצאתי עצמי תולה כביסה עם כובע צמר באוגוסט ובספטמבר. כשסיפרתי את זה לחבר הוא הכריח אותי להצטלם עם עיתון שמוכיח את האוטנטיות של האירוע, וכך עשיתי..

החורף כאן קר. אפילו קר מאד. מי שתוהה מה היא הטמפרטורה במצפה רמון ולא מוצא אותנו בתחזית, אגלה לכם סוד: הסתכלו על הטמפרטורות בירושלים. אנחנו בדרך כלל לא רחוקים מהם ביותר ממעלה אחת. נשאר רק לגלות למי יש היום אויר הרים צלול יותר.

6. בדרך למכתש

מצפה רמון שוכנת במקום מיוחד ופלאי: על שפת מכתש רמון. זהו המכתש הארוזי הגדול ביותר על פני כדור הארץ. יופיו של המכתש אינו ניתן להכלה בביקור אחד. נחוצים ביקורים רבים, בשעות שונות, במקומות שונים על מנת להבין את מכתש רמון, לדעת את קסמו, לחוש את מעמקיו. רבים העוברים במצפה רמון ועוצרים במצפור הקטן (המשופץ בימים אלה) להנות מנופיו של המכתש. מעטים חונים את הרכב ופוסעים בשבילים שעל שפתו להנות מעוצמתו. לנו, תושבי מצפה רמון, משמשים שבילי מכתש רמון כטיילת אשר לחוף הים. לשם אנחנו הולכים להתבודד. שם אנו מקיימים טיולים עם המשפחות. מכירים מקרוב כל שביל וכל אבן. לומדים להכיר את הצמחים, את המקומות בהם נאגרים המים בחורף, את נקודות הצל בקיץ.

יש לנו הכרות אינטימית עם המכתש. הוא החצר האחורית שלנו, בבת עינינו. כשבאים תיירים ונעמדים בפליאה מול הנוף אני צופה בהם ושואל את עצמי מאיפה באו, לאן הם הולכים ומה יזכרו מהעיירה הקטנה הזו שבה הם חלפו לרגע.

7. אצא לי אל היער

יש במצפה רמון גן ילדים מיוחד והוא אחד הדברים שממלאים אותנו, ההורים, בסיפוק ונחת. מדובר בגן יער שבו מבלים הילדים בחוץ בכל שעות הפעילות. גן היער שלנו הוא הראשון מסוגו, ולפני מספר שנים הפך מודל להפצה. בבוקר מכינים מדורה, חותכים ירקות, מכינים פיתות על סאג'. את הפעילות החינוכית מבצעים סביב מפגשים עם הטבע. מידי שבוע יוצאים לטיול בשבילי המדבר הנושק למצפה רמון. הצוות מסור וההורים כבר מזמן השתחררו מהפחדים והחששות. מה קורה אם יש גשם?.. כך שואלים כולם.. ובכן – כשיש גשם לובשים חליפות סערה או שבוחרים לבצע פעילות במבנה של הצהרון.

ומה עושים כשמסיימים את הגן? אנחנו המשכנו לבית הספר הדמוקרטי, בו אנחנו ממשיכים ללמוד גם כהורים על חינוך, הורות, ילדות וחיי קהילה. עוד מסע של גדילה.

 

 

 

לסיכום אומר שהסיבות לגור במצפה רמון נובעות, באופן מרתק, מהסיבות לעזוב אותה. מיעוט האמצעים הוא זה שמפנה מקום ליזמות, ערבוב הקהילות מאפשר הכרות וחברויות מפתיעות, המרחק שומר על ערכים וצניעות כדרך חיים. השבילים פה לא ברורים וזה מה שהופך את המקום למושך ואטרקטיבי עבור הרפתקנים בכל המובנים – אלה שלא מקבלים את הדרכים שהתוו עבורם ומחפשים את הנתיב המקורי שלהם. גם אם אינו פשוט המפגשים שלאורכו שווים את המאמץ.

הסיבות להשאר או לעזוב את מצפה רמון משתנות כל הזמן. החיים דינמיים והשינויים מתרגשים עלינו כל הזמן. מקימים קניון, בונים עוד שכונה, הילדים גדלים וצרכיהם משתנים. כשעולה שאלה למה לגור כאן התשובה הכי טובה שיש לי היא שזה מקום שאני אוהב בצורה כמעט מיסטית, כזו שקשה להסביר, וכל מה שעשיתי כאן הוא נסיון קלוש לגעת באותה תחושה.

אסיים בשיר אהבה למצפה רמון, כזה שמחבר בין הסרט ההוא שראיתי בגיל שבע בבסיס חיל האויר בסיני, לימים האלה, יותר מארבעים שנים אחרי.

 

 

מצפה, את סופרמן

מצפה, את סופרמן
את עפה לי במחשבות.
קריפטוניט זוהר
על כביש ארבעים:
את מקור של אור
וכוחות מיוחדים.

מצפה, את סופרמן
יתום מהורים
נטוש במדבר
ערום ותמים.

את
כחול השמים
צהוב אדמה
אדום השקיעה
ולוגו של סונול
להשלמת הגלימה.

אין כמותך עוד בעולם
אין כמותך בישראל
בת של כוכבים נופלים
בתו הקסומה של ג׳ור אל.

מצפה את סופרמן
את קולנוע של ילדות
את קומיקס ששנים
מנסה להפוך למציאות.

לא קדושה
לא חופים
לא מלכות החרמון
מיוחדת
רוחקת
את
מצפה רמון.

את שוכנת שחקים
את סחופת רוחות.
אני חושב עלייך בימים
וחולם איתך בלילות.

מצפה את סופרמן
ולא ציפור, לא אוירון
ירוממו את רוחי
כמו שאת –
מצפה רמון.

19 באוקטובר 2013

 

 

מה היחס שלכם למצפה רמון? האם גם לכם יש חיבור מיוחד למקום בו אתם גרים? אשמח לשמוע. 

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב email
מייל
שיתוף ב print
הדפס

עוד דברים שעשויים לעניין אותך

על שפת מכתש רמון
השראה
מערכת החוויה המצפאית

בבית ספר שדה 'הר הנגב' במצפה רמון

אנו מביאים בהתרגשות את הטקסט ההגותי של פרופסור יעקב רז על בית ספר שדה ״הר הנגב״ במצפה רמון. ההשראה היא מן המדבר, מהנוף, מהרגע. הטקסט נוגע בכל מקום, בכל נוף, בכל רגע. אתם מוזמנים למסע בכל חלל אל האינסוף.

קרא עוד »
יעל על שפת מכתש רמון
לינה
מערכת החוויה המצפאית

צימרים במצפה רמון – המדריך השלם

מצפה רמון, בירת התיירות של הנגב, מציעה לכם את הנופש המדברי המושלם. אבל קודם כל צריך למצוא מקום לישון, כזה שיתאים לכם בדיוק. בשביל זה יצרנו כאן את האינדקס השלם לצימרים במצפה רמון. מכאן תוכלו להכנס לעמודי הצימרים השונים ולהרשם אונליין לחופשה המושלמת. תהנו!

קרא עוד »
אלעד רומם - דונטלס - מצפה רמון
בלוגרים מצפאים
ערן שפי

הפתעת השנה במצפה רמון

בחנוכה קרה נס במצפה רמון – להקת דונאטלס עלתה לבמה והפעימה לבבות בשתי זירות: במועדון הג׳אז ובהצגת חנוכה של בית הספר הדמוקרטי רותם.
האם זוהי תחילתה של דרך מפוארת? ערן שפי מבטיח לעקוב.

קרא עוד »
  • רותם שפע
    27 בינואר 2020 ב 14:03

    15 שנה גרה במצפה רמון, 10 שנים מתוכם בשיכון עמידר שלא עבר שיפוץ מאז שנכנסתי אליו..
    אין לי רכב, צועדת הרבה מצד לצד – כל מצפה זה 20 דק הליכה מהירה' חצי שעה נינוחה.
    אני גרה ליד ה'גמל', חברתי גרה בקצה השני של מצפה, כשהייתי צועדת אליה בערבים והחדגוניות של האספלט-בטון-שיממון הקשו עלי את ההליכה, אז חשבתי לגוון אותה ולספור כמה מכוניות נוסעות ראיתי בדרך.. תכלס זה לא עזר.. כי בקושי עברו מכוניות.. אז החלטתי לספור כלבים.. ופתאום נהיה לי מעניין 🙂
    נכון להיום כבר קר לי מידי לצעוד בערב עד לקצה, ואין כלבים ברחובות רק מצלמות ועמודים ואורות בוהקים, בנוסף התנאים המחפירים שאני חיה בהם גובים מחיר, ההאבקות בלשמור על חום הגוף התישה אותי לגמריי, המדבר עושה את זה לאנשים לפעמים וגם הבדידות 🙁

הוסף תגובה
שינוי גודל גופנים
ניגודיות
X