תצפית כוכבים כתצפית בנפש

חוויית תצפית כוכבים בפרט ועולם האסטרונומיה בכלל, הם נדבח משמעותי אצל רוב המבקרים במצפה רמון. במאמר זה ארחיב את העיסוק בתצפיות כוכבים אל מחוזות חדשים, בתקווה להעשיר את השפה ואת השיח.

העולם מחפש משחק חדש. דרך רעננה להיות בני אדם. אך הבעיה היא שעולמנו גדוש בשחקנים רציניים מדי. בחשיבה תחרותית וצרה. זהו עולם בו אנשי רוח עסוקים ביצירת תאוריות קרות, ובוויכוח על הבחנות ודקויות. אך בעולם העתיק, למשל, כל אפיקי הרוח היו שלובים זה בזה. פילוסופיה, פסיכולוגיה, מדע, אסטרולוגיה, רפואה, שירה וכישוף, נתפסו כולם כתנועה אנושית-אלוהית אחת. 

אנשי הרוח של העת העתיקה לא עסקו רק ברעיונות מופשטים, אלא תמיד גם בהתבוננות מעשית. החוק הרוחני הכללי, כפי שנוסח עוד במצרים העתיקה, היה as above so below – כלמעלה, כן למטה. 

הכוכבים והנפש, השמימי והארצי, החוץ והפנים – הכל נתפס כקשור אחד בשני, כמבטא דפוסים דומים. לכן בני המאיה, למשל, נהגו לבנות 'ברכות התבוננות' (reflection ponds). זאת לא רק כדי ליצור מקום יפה להרהר בו, אלא גם כדי שיוכלו  להתבונן בשמי הלילה המשתקפים בבריכות, וכך לכלכל את צעדיהם בתבונה.

גם ביוון העתיקה עסקו מיטב ההוגים בפילוסופיה הטבעית של הקיום – בדפוסים הנמצאים בנשמת האדם כמו גם בנשמת העולם. בדיאלוג טימיאוס, למשל, מתאר אפלטון את מה שכונה ברבות הימים 'השנה האפלטונית', או השנה הגדולה. שנה זו היא השם המסורתי לתקופה האסטרונומית בה כל כוכבי הלכת והכוכבים הקבועים משלימים מחזור ביחס לציר כדור הארץ. 

ציר זה נע באיטיות לאורך השנים בזווית של 23 מעלות. לכן הנטייה של הקוטב הצפוני והדרומי משתנה עם הזמן, כך שבכל תקופה כדור הארץ 'מצביע' על קבוצת כוכבים אחרת בשמיים. ומחזור זה, שהיה ידוע כבר להודים וליוונים, אורך כ-25,920 שנה. 

את השנה האפלטונית ניתן לחלק במקביל לשנה הרגילה, כלומר לשנים עשר 'חודשים', או 'עידנים' (aeons) בני 2160 שנה בקירוב. בכל עידן כזה, נקודת השוויון האביבית זורחת ברקע של קבוצת כוכבים מסוימת, ולכן על פי מסורות מיסטיות רבות, לכל עידן כזה משויך מזל מגלגל המזלות. חודש אפלטוני, אם כן, מציין תקופה הנשלטת או מסומלת על ידי מזל כלשהו. היא בעצם מתכתבת עם התפתחות מסוימת בסיפור הקוסמי. ולפי מרבית המסורות, אנחנו עומדים בפתחו של עידן חדש.

נפש העולם ונפש האדם

האסטרולוגיה, כמו כל מסורות הרוח, מניחה שיש קשר בין העליונים לתחתונים, בין שמיים לארץ. ואכן, לאורך אלפי שנים של מבט בשמיים (וללא אור מלאכותי), אבותינו החלו לשים לב למחזוריות ולדפוסים בטבע. דפוסים אלו קושרו באופן אינטואיטיבי עם תוכן נפשי ארכיטיפי, כמו גם עם פעילות פיזית וביולוגית שנעה במחזוריות. וכך זמנים מסוימים בשנה, ואף בהיסטוריה, קושרו לתכונות ומאפיינים בנפש ובעולם. 

דוגמה טובה לכך היא ההשפעה הברורה שיש לתנועת הירח על מצב הרוח האישי והתרבותי. במשך מיליוני השנים שקדמו לעידן הטכנולוגי שלנו, הלילות היו כמובן חשוכים, למעט זמנים של ירח מלא. רק בלילות ספורים אלו יכלו אנשים לצאת החוצה, לפגוש את האפלה המאיימת ואת תכני הלא-מודע, ואז לחגוג, ליצור או לאבד עצמם לדעת. 

לכן אין זה מפתיע שהמילה lunatic (משוגע) מגיעה מהמילה הלטינית luna – ירח, והמילה disaster (אסון), אומרת באופן מילולי שהכוכבים פשוט לא במקום – dis-astro.  

מעבר עידנים, לפיכך, דומה למעבר של ימים או של עונות. הרי ניתן לשער באופן כללי כיצד ישתנה מצב רוחנו עם רדת החשכה, עם התמלאות הירח, או עם בואו של החורף. בדומה לכך, ניתן לשער את השפעות התנועה המחזורית של כדור הארץ ביחס לשמיים. זוהי תנועתה של השנה הגדולה.

מסורות רבות תארכו את חלופת העידנים לפי חישובים שונים. ולמרות כל ההכרזות שניתנו לאורך ההיסטוריה, לא ניתן להצביע בדיוק על תאריך תחילתו של עידן. השנים המצוינות כאן תואמות לשיטתו של קרל יונג, וכמובן שחלופת העידנים היא תהליך איטי ומתמשך, היכול – כמו חלופת העונות – להיפרש על פני זמן רב.

במבט מהיר, נוכל לראות שההיסטוריה המתועדת מתחילה בערך בשנת 4300 לפנה"ס, בעידן המזוהה עם מזל שור. כאלפיים שנה לאחר מכן, העידן הבא בגלגל המזלות (בכיוון ההופכי, בהתאם לסיבוב הציר) הוא עידן טלה. התקופה מספירת הנוצרים ועד לימינו, מכונה עידן הדגים, וכידוע, העידן שאנו עומדים בפתחו הוא עידן הדלי. כל זה דורש עוד פירוט, אך הרעיון הכללי הוא פשוט: כדי להבין את נפש האדם, כדאי להתבונן בנפש העולם.

אדמה ואש

עידן השור, כאמור, מתחיל בערך ב-4300 לפנה"ס. עידן זה מציין את היווצרות הבסיס החומרי של חיינו – בעלות, חקלאות, יצירת ערים, קבוצות ועמים, כיאה למזל המשויך לאלמנט האדמה. 

בעידן זה בעלי השדות הראשונים החלו להתפלל למים ולשמש, ונפוצה עבודה של אלוהי בקר. בהינדואיזם השור ננדי הוא הכלי הנושא את שיווה. במצרים אנו מוצאים את אל השור  אפיס שקשור לפוריות, מלוכה ושגשוג. ודומים לו גם אלי-הפר המסופוטמיים הדד, דגון, מרדוק, ואף 'אֵל', שאותיות שמו באוגרית צוירו כשור מובל למספוא. בהמשך, אנו מוצאים אף את התרבות המינואית בכרתים – שסמליה הם שור וגרזן. 

המשמעות של הבקר ניכרת גם בשפות שונות. המילה האנגלית לבקר – cattle  – נובעת מהשורש הלטיני capute, שמובנו 'ראש' (כמספר ראשי הבקר). משורש זה גם נגזרת המילה קפיטליזם, הקשורה לרכוש וקניין. גם בעברית ניתן למצוא את המילה 'מקנה' (של בקר), הקשורה לקניין וקנייה. וכך גם בשוק המניות – 'הסטוק מרקט' – בו המילה סטוק מציינת מלאי, משק, קרן ומקנה, והלוגו שלה הוא השור של וול סטריט. 

זהו אפוא עידן ראשוני של שליטה בחומר, של אדמה, של יצירת חברה וחלוקת רכוש ומעמד. זהו עידן של יופי ארצי וחומרי, של כיבושים ואימפריות. תחילת ההיסטוריה המתועדת.

החודש האפלטוני העוקב מתחיל בערך בשנת 2140 לפנה"ס, ומציין את תחילתו של עידן טלה (המכונה גם ram, איל, שהוא אבי הטלה). כעת מופיעים בכל העולם מיתוסים של הורגי שוורים, היינו מיתוסים העוסקים ב'הרג' של העידן הקודם – הרקולס הנלחם בפר, משה המנפץ את עגל הזהב, גלגמש הנאבק בפר השמיים, מיתרס שהורג את השור הקוסמי ועוד. 

בעידן זה מופיעים גם סמלים כמו הספינקס בעל ראש הטלה במקדש קרנק במצרים, ועולים מאפיינים תרבותיים של יוזמה ועימותים, כיאה למזל אש. אלו הם סימנים של מאבק בדפוסים ישנים, השראה רוחנית, ויצירת תשתית תרבותית חדשה. זהו העידן של חוקי חמורבי (שמכונה גם the ram), שניים-עשר הלוחות ברומא, עשרת הדיברות של משה, הדרך המתומנת של הבודהה, הטאו של לאו דזה, מאמרות קונפוציוס, בניית בית המקדש השני והאימפריה של אלכסנדר מוקדון. זוהי תקופת ההתמרה של החומר האדמתי באש המודעות, והיווצרות האגו כמבנה נפשי מובחן.

מים ורוח

העידן הבא במחזור הוא עידן הדגים, המשויך לאלמנט המים. הוא מתחיל בערך ב-20 לפנה"ס, ועל פי יונג, אמור להסתיים איפשהו בין 2000-2200 לספירה. כאן אנו רואים את הופעתו של ישו כ'בן האלוהים', שסמלו המקורי היה כמובן דגים. 

עידן זה מציין בעיקר הפכים, כיוונים שונים ומשיכות מנוגדות, כמו שני הדגים ההפוכים בסמל המזל. זוהי תקופה הקשורה להפרדה מטאפורית בין ים ליבשה, או להבחנה ממשית בין המודע ללא-מודע. 

בהיסטוריה מתגלה ה'קרע הנוצרי'. זהו קרע נפשי, בו מתחילה הבחנה חמורה בין הרוח לבשר, בין הטוב העילאי לנחות ולטמא. זהו עידן של רגש עז, והרי והנצרות היא דת העוסקת לא בחוק החיצוני, אלא בעיקר בהרגשה המצפונית הפנימית. 

ואכן, גם בנצרות, גם בגנוסטיקה וגם בפאגניזם שעדיין קיים באותה תקופה, אנו שומעים על הפעילות של כוחות מנוגדים: אלוהים ושטן, אור וחושך, שליטי שקר ומורי אמת, מושיע חצי אלוהי וחצי אנושי. 

בעידן זה אנו חוזים בעליית האינדיבידואליזם הרוחני לצד פיתוח הנפש, ולכן האידיאל המובחן שעולה הוא 'הקרבת האגו'. זו השאיפה להתגברות עצמית ושוויון נפש מול החומר והבשר, וזאת עבור הנפש והרוח.

עוד 2000 שנים עוברות, וכעת אנו מגיעים לעידן הנוכחי, עידן הדלי, המשויך לאלמנט האוויר-רוח. על פי יונג, כזכור, עידן זה מתחיל להתממש במאה ה-21. ואכן, יונג היה האיש שהחדיר לתרבות בת-זמננו את רעיון 'העידן החדש', או 'עידן הדלי'.

הסמל של מזל זה, כפי שעולה באמנות ובמיתולוגיה, הוא 'מביא המים' האוחז בשני דליים, או מחזיק כוס מיוחדת. וכאן יש לזכור שמעבר של עידן, באופן הנרחב ביותר, משמעו יצירה של תמונת אלוהים חדשה, יצירה של סיפור מארגן וערך עליון חדשים. 

זה גם מה שעתיד לקרות כאן: מטמורפוזה נוספת של האלוהי, ולכן גם של האנושי. כלמעלה, כן למטה. אנחנו זה.