אני מאמין / שאול טשרניחובסקי
שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.
כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.
איך מסכמים חוויה מכוננת? כזו שמשנה חיים, כיצד מתארים במילים מימד רוחני שהגישה אליו היא מעבר ליכולת הגופנית המוכרת לנו?
אמנם מדובר באירוע שיא, אולם הוא מתחיל הרבה קודם לכן, בהתעוררות הרצון! במעברו אל המודע. כשהרצון לבש צורה בדמות מטרה ברורה ויעדים מוגדרים, הפך למקור כוח בלתי נדלה. השלב הבא הוא ההכנה הגופנית והמנטלית באמצעות תכנית אימונים מדוקדקת אותה ניהל ביד רמה פרנקל , מאמן, שמעבר לידע והנסיון המקצועי האדיר שלו, הפך מכוח אישיותו למנטור לחיים, לא פחות מזה.
שלב יישום התכנית חייב אותי לנהוג בסבלנות רבה, עקב בצד אגודל, או כפי שפרנקל נוהג לומר ״לאט, מעט ובעקביות״ סוד ההצלחה טמון היה בכושר ההתמדה והנחישות למרכיב חיוני בה, כשלנגד עיניי תמיד התכלית שלשמה לקחתי על עצמי את האתגר, כדברי ניטשה ״כל מי שיש לו למה יכול לשאת כל איך״.
שני מרכיבים קריטיים אפשרו לי להתמודד עם שגרת האימונים הספרטנית:
המרכיב הראשון הוא ההומור (הצחקתי את עצמי), השמחה (המוזיקה בזמן הטריינר או המחשבות על דברים טובים) והדברים הקטנים שחיברתי בראש לכל אימון כמו למשל הארוחה המפנקת בסוף האימון או החטיף המתוק תוך כדי הרכיבה, המקלחת החמה ועוד.
המרכיב השני הוא הפירוק של תקופת ההכנה ל״מנות קטנות״. חלוקה לשבועות ובתוך השבוע להתמקד רק באותו יום אימונים. תקופת האימונים שימשה עבורי שיעור לאהבה עצמית שפירושה היכולת להקשיב לעצמי ולהיות במודעות אישית גבוהה. המושג אהבה עצמית בעולם שבו ערך האהבה מעוות לחלוטין עלול להטעות והכוונה למרכיבי האהבה שניסח אריך פרום בספרו אומנות האהבה – דאגה, אחריות, כבוד, ידיעה. אריך פרום טוען שאדם שאיננו אוהב את עצמו איננו מסוגל לאהוב את זולתו.
במקביל לצמיחה ההדרגתית של היכולת הפיזיולוגית נבנה אט אט הבטחון ביכולת להשיג את מה שהיה עד אז בעיניי דבר בלתי נתפש: הדימיון – או אם תרצו כוח המחשבה – התחיל ליצור מציאות חדשה, פורצת גבולות מדומיינים. הימים שלפני האירוע היו לסיוט גדול עבורי, פחד גדול הזדחל לתוכי ככל שהתחרות הפכה למוחשית יותר ויותר.
היו לי סיבות אובייקטיביות לא לזנק אל המים (התקשתי ללכת יותר ממאה מטר רצוף וסבלתי כאבים על כל צעד ושעל) אבל הרגשתי שאני חייב להתגבר על הפחד מפני כשלון – שלי מול עצמי ומול החברה.
את התחרות עשיתי כמו שהתאמנתי וגם כאן חשוב להתעכב על המשפט הנכון כל כך ששמענו מפרנקל ״נתאמן כמו שנתחרה, נתחרה כמו שהתאמנו״. לא מותירים מקום למזל. כל מה שהוא בשליטתנו מתוכנן ונעשה לפרטי הפרטים ואילו כל מה שאינו בשליטתנו נקבל בהשלמה מלאה. הדבר היה נכון מאוד גם לתקופה שקדמה לתחרות, מכיוון שעצם קיום התחרות היה בסימן שאלה גדול בשל הקורונה ועד ליום התחרות לא הייתי חסין בפני אותו הנגיף.
מה שהדהים אותי היה שבמהלך התחרות ניסיתי לחשוב על נושאים שונים כדי להסיח את הדעת ולא הצלחתי, כל כולי ממוקד ברכיבה, בשתיה, במזון. בדיעבד הבנתי שהצלחתי אולי בפעם הראשונה בחיי להיות נוכח, בהוויה, כאן ועכשיו. לא עבר ולא עתיד.
לאורך כל הדרך שיננתי לעצמי את המסר של המאמן פרנקל: אל תתפתה לרעשים חיצוניים. כלומר, אל תשווה עצמך לאחרים. השאר אתה מול המשימה שהגדרת לעצמך ערב התחרות.
בירידה מהאופניים הרגשתי מה שכולם מרגישים ,קושי גופני ופסיכולוגי עצום להתחיל בריצת המרתון. את ארבעת הקילומטרים הראשונים הלכתי תוך כאבים עזים והחלטתי שאסיים את המרחק ויהי מה. גם אם זה יהיה בשתיים לפנות בוקר. לאחר שמשכך הכאבים החל להשפיע וקולו של פרנקל הדהד בראשי ״דרוך על הכאב״ העזתי להתחיל בריצה קלה שלא הפסקתי עד לקו הסיום הנכסף.
מעבר לכל אותו תהליך פנימי חשוב לי לציין, את העיוורים שראיתי במהלך השחיה ומאוחר יותר ברכיבה בהרי אילת. הם עוררו בי השראה ונתנו לי כוח עצום להמשיך וכן את המעודדים לאורך הטיילת שלא אותי הם עודדו בכל מאודם אלא את הרוח האנושית בהתעלותה על החומר.
פוסט זה מוקדש לזכר אמי, סילבי סולאנג׳.
להאזנה לפודקאסט השלם בו מתאר רוני מרום את התהליך, האתגרים והסיפור שמאחורי התחרות:
רוצים ללמוד עוד על תחרות ישראמן הבאה? אולי תרצו להיות חלק, הנה הקישור: https://www.israman.co.il
הוסף תגובה