פגשתי את נגה דקל, היזמית של פסטיבל הקולנוע הראשון במצפה רמון, לשיחת הכרות. שוחחנו על קולנוע ועל החיים. במשך כל הפגישה נגה לא חדלה לצחוק. צחוק חופשי וטוב. לא שיבצתי את הצחוק בכתובים, אז פשוט דמיינו לעצמכם משפטים רציניים ומידי פעם צחוק מתגלגל, כזה שאומר "יש בחיים הרבה דברים טובים"
הי נגה, ספרי לנו קצת עלייך.
אני נגה דקל, ילידת חיפה, בת 29, סיימתי תואר ראשון בקולנוע במכללת ספיר.
מהם הסרטים הבולטים שיצרת במהלך הלימודים?
בשנה ב׳ יצרתי את הסרט "לבירינת", שהתקבל לפסטיבל ארט האוס בשיקגו,
בשנה ג׳ יצרתי את ״אשת הפרפר״. הוא התקבל לעשרה פסטיבלים בעולם וזה ב-5 מהם במקום הראשון.
"לבירינת"- סרט סוף שנה ב', מכללת ספיר. סרט עלילתי קצר שמתאר את דמותו של דניאל, שבשגרת יום רגיל, משוטט בין דיזינגוף סנטר לתחנת הרכבת בתל אביב, ונמצא לכוד בלבירינט של נפשו.
"אשת הפרפר/LA MARIPOSA"- סרט סוף שנה ג', מכללת ספיר. סרט עלילתי בהשראת המיתוס אשת הפרפר. לה מריפוסה בספרדית, הוא הכח המפרה הנשי העומד מאחורי היכולת להשתנות.
תקציר: הסרט מתרחש במוזיאון לאמנות יפנית בחיפה ומסופר מנק' מבטה של אור, בחורה בת 24, הנקרעת בין תרבות המערב למזרח במסגרת חיפוש ייעודה האמיתי. עם הזמן, היא הולכת ומזדהה עם מודל הגיישה האסתטי והשלם, אלא שאז מגיעה משלחת של ספרדים למוזיאון והיא נוכחת לגלות את כוחות הטבע שטמונים בה.
ויש את פרויקט הגמר: שם הסרט "שדרות כיסופים" והוא סיפור אהבה בין סטודנטית לקולנוע לתושב שדרות. המצחיק הוא שאחד הניצבים בסרט הפך לסיפור האהבה בחיים האמיתיים. הסרט מתבסס על המסורת של הגל הצרפתי החדש.
מתי נוכל לצרף אותו לכתבה?
בימים אלה הסרט נמצא בהפצה בפסטיבלים ברחבי העולם. לאחר מכן החוויה המצפאית תקבל אישור להציגו אחר כבוד. יש אפשרות לצפות בסרט במסגרת פסטיבל הקולנוע הראשון במצפה רמון.
אז ספרי לנו משהו אודותיו, שנדע למה לחכות.
הרעיון היה לבחון את השפה הקולנועית, הגבולות בין הטקסט לסאבטקסט. הדימויים מביעים דברים יותר מורכבים מטווח הרגשות שמביעים סרטים הוליוודיים. זה יושב על המקום של הרפלקסיביות. כשהצופה רואה את הסרט הוא מוזמן לחשוב ולא להזדהות בהכרח עם הגיבור.
מה למדת מהנסיון הזה? בא לך ליצור עוד סרטים?
כן, בא לי לעשות פיצ'ר. סרט של שעה וחצי. אחרי חמש שנות לימוד של קולנוע אני רוצה לנשום רגע ואז להמשיך ליצירה.
אז הנשימה שלך זה להפיק פסטיבל קולנוע מטורף במצפה רמון?
[צוחקת צחוק גדול] כן, יצרתי לעצמי מלכודת. זה פשוט קרה. היה לי יום הולדת בסוף מאי. שני חברים ממכללת ספיר הגיעו אלי למצפה רמון ודיברנו על זה שאין אפשרויות להקרין את הסרטים שלנו בפסטיבלים בזמן הקורונה. זה הזמן שבו הסרטים יכולים לפרוץ ומצאנו את עצמינו חסומים בפני הפסטיבלים הגדולים. חיפשנו במה. פגשנו את אליאן מהבקסטייג' והיא הציעה שנעשה ערב של בוגרי ספיר. חשבנו שנעשה משהו קטן, אבל אז פגשנו את שירי בר-און – אושיית הקולנוע של מצפה רמון ויזמת הסינמכתש. יחד איתה הדבר צמח להיות פסטיבל ממש.
יזמת בעבר משהו דומה?
את הסרטים שלי בעיקר. זו פעם ראשונה שאני מפיקה משהו ברמה הזאת. להפיק סרטים זה הרבה יותר קשה. הפקת פסטיבל היא משימה קלה לעומת זה.
כמה זמן את במצפה?
חצי שנה. ממרץ 2020.
מה הקשר שלך למצפה רמון ואיך קרתה הפקת הפסטיבל?
הכרתי את מצפה רמון בסדנת אמן עם אלכסנדר פרוג'ייה שעבד עם ג'ולייט בינוש ודניס לאבאנט על הסרט הנאהבים מפריז. זו סדנה של נוכחות בימתית, של פרפורמנס. הגעתי לסדנה בעקבות הצל של הגשר בשוק של שדרות, הוא הזכיר לי את הסרט הזה והחלטתי לפגוש את אלכס. חשבתי שזה יחבר אותי לסרט הגמר שלי. רציתי להרגיש משהו דרכו.
בסדנה השניה עם אלכס כבר הקרנתי את סרט הגמר שלי. כך סגרתי מעגל.
מה מושך אותך במצפה רמון?
במצפה רמון יש קהילה מטורפת של שחקנים, פילוסופים, קרקסנים, רקדנים, אמנים ומוסיקאים. יש כאן משהו מאד מיוחד שקורה. זה השאיר בי רושם עצום. חשבתי להמשיך ללמוד בפריז, אבל מצפה רמון קראה לי לבוא אליה. ידעתי שאני צריכה טבע, פשטות, חום, חיוכים, יצירה. התייעצתי עם אמא שלי והיא עודדה אותי לזרום עם התחושה. חזרתי מפריז והגעתי למצפה רמון.
בקולנוע שלי אני אוהבת לחבר אומנויות. מוסיקה, קרקס, פרפורמנס, תיאטרון. בגלל זה אני פה, במצפה רמון. כל הזמן אני מוצאת כאן השראות. אני מחפשת שיתופי פעולה, וזה אמיתי, זה לא בשביל שזה יישמע יפה.
מה עוד את עושה חוץ מקולנוע?
רוקדת וכותבת שירה.
מתי התאהבת בקולנוע?
כשהייתי בטיול אחרי צבא באוסטרליה. כל הזמן צילמתי, ערכתי, רקדתי. עשיתי קולנוע בלי לדעת שאני עושה קולנוע. זה הגיע ממקום אחר, פנימי. באתי מהמקום של הריקוד. אמא שלי מורה לתיאטרון. לא היה לי ידע בקולנוע. משהו בחיבור בין מילה, תנועה וסאונד העיף אותי גבוה.
ראיתי את מאה הסרטים הגדולים של IMDB.. עשיתי לעצמי את המשימה הזאת, אבל אני זוכרת שכשההורים שלי היו לוקחים אותי לסינמטק הייתי מתבאסת: שוט אחד של 17 שעות שוב… בסוף תפס אותי החיידק והיום הקולנוע הוא הערוץ המרכזי בחיי.
מתי החלטת שאת הולכת ללמוד קולנוע?
ההבנה שאני הולכת ללמוד קולנוע קרתה בסמינר הקיבוצים. הגעתי כדי ללמוד תקשורת, חינוך וקולנוע. קצת מכל דבר..לא הייתי סגורה על עצמי. עשיתי סרט ראשון שהנושא שלו היה חפץ. בוחרים חפץ וממנו שוזרים את הסיפור. בחרתי בפקק של בקבוק שיש עליו סמיילי. הגיבור מחליט בסוף שזה מתאים לשסתום של האמבטיה של אהובתו.
שם הבנתי אחרי חודש וחצי שאני רוצה ללמוד ולעסוק בקולנוע. זו התשוקה שלי האמיתית. חשבתי לפרוש מסמינר הקיבוצים. ההורים אמרו "חכי. אולי תשתמשי בכתיבה שלך לתקשורת." החלטתי לסיים את השנה ובסופה באמת עברתי ללמוד קולנוע.
בדקתי מספר בתי ספר: סם שפיגל, מנשר, בית ברל, אוניברסיטת תל אביב, ובסוף בחרתי במכללת ספיר.
ספרי על התהליכים שלך במכללת ספיר
מכללת ספיר היא מעין חממה. תמיד הרגשתי שמסתכלים עלי בגובה העיניים, שיש חופש יצירתי ושנותנים את כל הכלים כדי שאצליח. לחונכת שלי, אורנה לוי, אני מודה מאד. היא ליוותה אותי משנה א' ועד לסרט הגמר.
אני זוכרת איך על תרגיל של סרט של שלוש דקות שגם הוא היה על חפץ- מפתח-ביקשתי מעצמי להוציא משהו הרבה יותר עמוק. רק מהמבט שלה. היא הכירה לי את הגל הצרפתי החדש ולקחה אותי לנתיב חדש בחיים האמנותיים ובכלל.
בסרט על המפתח הגעתי עם יותר כלים קולנועיים והוא בוחן את הגבולות בין דמיון למציאות.
לקח לי הרבה זמן לפתח טכניקה טובה. אפשר לעשות סרטים גם בלי ללמוד, אבל בית ספר לקולנוע מקנה את הידע לגבי התחביר של השפה הקולנועית וזה בסיס חיוני ליצירה.
מה הדבר שאת הכי אוהבת בעשייה הקולנועית ומה את לא אוהבת?
ללא ספק אני מאד אוהבת לכתוב, לביים ולערוך. יש לזה קצב. זה מזכיר לי את הריקוד. מה שאני הכי נרתעת ממנו זה להתעסק עם נושא ההפקה והלוגיסטיקה.
כמה זמן לקח לך להכין את הסרט שלך?
שנתיים וחצי. ההפקה מתחילה בשנה ג', מתוך שאיפה שבסוף שנה ד' זה יוצג. בגלל שיש הרבה עיכובים מסיימים לצלם בשנה ד', ואז בשנה שאחריה מקרינים בפסטיבל קולנוע דרום. פסטיבל קולנוע דרום מציג מידי שנה תכנית עשירה בסרטים, מופעים ואירועים מיוחדים המאפשרים לקהל הרחב מפגש בלתי אמצעי עם יוצרים, במאים ומפיקים.
מה הקשר שלך לשדרות?
גרתי בתל אביב. היא טובה לתקופות. בתקופה שבה יוצרים קשה לשמוע את עצמך עם כל ההפרעות. לא הרגשתי שאני מצליחה להוציע מעצמי משהו אמיתי. הייתי צריכה שקט. לכן עברתי לשדרות. היא שימשה לי כר ליצירה. כל סרט הגמר שלי הוא שיר הלל לשדרות. בהתחלה אמרתי "מה אני עושה פה" אבל אז נשביתי בקסמה. זה כמו כפר קטן. פגשתי את עצמי וגם למדתי משהו על שדרות.
מה יש לך להגיד על שדרות?
אני חצי מרוקאית וחצי פולניה. נתחיל בזה. שום דבר לא זר לי. בשדרות יש נגישות. פשטות שכבשה אותי. הייתי מסתחבקת עם נהגי המוניות. לימדתי היפ הופ במתנ"ס המקומי. כל פעם כשהיתה אזעקת צבע אדום הייתי רצה אל השכנים כי לא היה לי ממ"ד. אהבתי את זה שזה לא מתחכם. אפשר לנוח בתוך זה.
אבל באותה נשימה לא ידעתי האם אני מכירה מספיק את שדרות. שאלתי את עצמי האם אני באמת מכניסה את המקום אלי פנימה ולא רואה אותו כתחנת מעבר. בשדרות יש מכללה עם 8000 סטודנטים שהיא מן בועה מעט מנותקת. דרך עשיית סרט הגמר תבעה ממני היכרות יותר אינטימית עם שדרות. חקרתי את הישוב דרך תושבים מקומיים וניסיתי להביא את השיח הזה אל תוך לב הסרט.
שדרות, מון אמור.
תקצר היריעה מלהכיל את אהבתי אליך אחרי ארבע שנים של לימודי קולנוע. אולי אפרוש את נייר התואר כמחצלת על הדשא ואערוך למענך פיקניק לאור ירח. הקליק בנינו לא היה מידי, נכון, אבל לאט ובטוח, פילחת את דרכך אל לבי והצלחת להאיר גם את המקומות החשוכים ביותר. כל יום בחיקך התרחבה עוד ועוד נפשי. לימדת אותי לכווץ אותה חזק בימים חמים ולרוץ אחריה עיוורת בימים גשומים. בין איש כזה או כזה, בין רחוב כזה או כזה, הצלחתי לשמוע את קולי, צלול מאי פעם, פועם, רוצה לצאת, מדמם. אפשרת לי ליצור עולם בתוך עולמך, ולא לוותר לעצמי בשום שלב, לראשונה בחיי. ועל זה אגיד תודה ואקדיש לך סרט גמר, על אהבה.
את רואה את העתיד שלך במצפה רמון?
אני לא יודעת. ייתכן שאשאר כאן ואולי לא. אני מתגעגעת לפעמים לים.
מצד שני כאן אני מרגישה שאני יכולה להיות כל הצבעים. כל הצבעים שלי. שום דבר לא מתנגש. יש לי המון מקום ליצור. יש כאן גם הרבה מקום ליזמות. לא הייתי מעזה ליזום פסטיבל קולנוע במקום גדול כמו חיפה או תל אביב, אבל כאן הכל אפשרי, זה מה שיפה במצפה רמון.
הוסף תגובה