שער קטלוג הר החלומות בו רואים את מגדל המים של מצפה רמון ובניינים לצידו

מצפה רמון: חלומות, שברים, חלומות

בשנת 2017 הקים מוזיאון ארץ ישראל תערוכה מרתקת אודות מצפה רמון. המאמר הפותח שנכתב על ידי האוצר גיא רז, סוקר את 60 שנותיה הראשונות של מצפה רמון ואנו גאים להביאו לפניכם. סיפורה של מצפה רמון בעיניו של חוקר תרבות. מוזמנים לכתוב את התייחסותכם בתגובות.

 מצפה רמון: "תחנה בדרך"

דומה, כי בכל שנות קיומה של מצפה רמון היא מטלטלת בין חלומות ושברם, כפי שעולה מעיתונות התקופה: חלומו של חגי אבריאל להקים את היישוב ב-1956 ועזיבתו את המקום ב-1960; הגעתם של חברי הקואופרטיב העירוני ב-1961 ופירוקו כעבור שנה במה שהוגדר כ"קברו של החלום"(1); הקמת גן הפסלים ב-1962 כתקווה למרחב אמנות וחידושו החד-פעמי רק ב-1986; "מרד המִתְרָסִים" ב-1963 שבו מחו התושבים על מחסור במוצרי מזון וחסמו את הכביש לאילת (2); פתיחת כביש הערבה ב-1967 כעורק התחבורה המרכזי לאילת שהפך את מצפה רמון למקום שאין עוברים דרכו, או כפי שנכתב: "הכביש ברח ממצפה רמון" (3); סגירת מפעל "חרסית וחול זך" במכתש רמון כעבור ארבע שנים, שהיוותה לדעת תושבים רבים את "התחלת הקץ" של היישוב (4) ועוד ועוד. 

אמנם בשנת 1968 נחנך בסמוך בית הספר לקצינים בה"ד 1  דבר שתרם לחיזוק היישוב, אך הלוך הרוחות במקום לא השתנה: "עיירה בודדת בלב הר הנגב" (1969) (5), "עיירה תקועה על שרטון" (1970) (6). בנוסף התחוללה תסיסה בקרב התושבים המקומיים נגד "הכושים העבריים" על רגע קטטה בין תושב המקום לנשים מהעדה (1971) – ומן הצד האחר, נחנך מצפה הכוכבים באותה השנה. ב"מעריב לנוער" נכתב תחת הכותרת, "השנים הרזות של מצפה רמון", כי גדל במקום נוער החי מהבטחות, מתבסס על תקוות ומתאכזב מהמציאות בכל יום מחדש (1974) (7). כעבור שנתיים, תכנית-האב לפיתוח הנגב מתפרסמת ויעדה "כמליון תושבים בדרום", אך שנה לאחר מכן עוזבות את היישוב שלושים משפחות בהעדר בית ספר תיכון (8).

הסכם השלום עם מצרים מפיח תקווה חדשה, ומפוני סיני מיועדים להתיישב במצפה רמון, אך מלחמת "שלום הגליל", הפורצת שנתיים לאחר מכן, טורפת את הקלפים ומסיטה את מרכז הכוח הצבאי והאזרחי לצפון הארץ. ב-1980 נכתב כי "25 ס"מ מפרידים בין מצפה רמון לבית המרקחת": משרד הבריאות אינו מאשר פתיחת בית מרקחת במקום, מאחר שהמבנה המיועד לאכלוסו נמוך ב-25 ס"מ מהתקן (9). בשנות השמונים מצטמצמים או נסגרים המפעלים "אורלייט", "פלסטיקה", "פקקי כתר" ובית חרושת למזוודות. "כשילדינו יעזבו את מצפה רמון, גם אנחנו נלך" (10), אומרת ג'ני קניאס, מוותיקות היישוב, ל"מעריב" ב-1986.

בכתבה "תחנה בדרך" משנת 1999, נאמר כי גם יזמי התיירות הזעירים ואוהבי המדבר, הנמשכים למצפה רמון ומעמיסים עליה תקוות מדומות, מתישות, אינם מצליחים לחלץ את העיירה בת 5,200 התושבים ממעגל האבטלה והעוני (11). ובאותה רוח כעבור שנה: "כמו ערער במדבר, למרות נתוניה הטבעיים, נוף מדברי מרהיב, אוויר נקי וסביבה פסטורלית, שיכלו להפוך אותה לאתר תיירות חשוב, לא נמלטה מצפה רמון מגורלן של ערי הפיתוח – אותם תככים, אותה זירה רוויה במאבקים, אלימות ואיומים" (12)."לא מספיק שהנגב הפך לפח זבל אקולוגי, רוצים להפוך אותו לפח זבל אנושי", מצוטט ב-2003 (13). "במצפה רמון פועל רק סופרמרקט אחד – והתושבים משלמים 28% יותר" (14) מדווח ב-2011. ובשנת 2015: "מחשש לחידוש הכרייה במצפה רמון: התושבים יוצאים למאבק במחצבות. עד לאחרונה לתושבים היתה סיבה לאופטימיות: הוכרז על הקמת מתחם תיירות והמאבק להקמת פארק נשא פרי. אך מכרז לחידוש הכרייה עלול להסב נזק בריאותי, להרחיק תיירים ולפגוע בפארק המיועד." (15) ובסוף שנת 2016 נקבע, כי גם המלון היוקרתי שנבנה על שפת המכתש לא הציל את מצפה רמון". (16)

כל המובאות הללו העוסקות במצפה רמון מציבות את המבקר בתערוכה בעמדת פתיחה לא נוחה. השאלה – למה המקום הזה לא הגשים את הציפיות הגבוהות שנתלו בו במרוצת השנים – משותפת למתחולל ביישובי הפריפריה בכלל ובעיירות הפיתוח בפרט. יחד עם זאת, התערוכה מציגה את מכלול החיים בשישים שנות קיומו של יישוב מרוחק ומבודד זה, הנטוע באזור מרהיב ביופיו, ומעניקה בריבודה ההיסטורי מבט קדימה, אל מעבר לפרשת הדרכים של ימינו.

המרחב הגיאוגרפי של מצפה רמון

הנגב, מרחב גיאוגרפי בעל אופי מדברי, מהווה כשישים אחוזים משטחה של מדינת ישראל ותופס את חלקה הדרומי. מרחב הר הנגב הוא שורת רכסים מקבילים בכיוון צפון-מזרח לדרום-מערב, ששיאם מגיע ל-1037 מ' בהר רמון. במרחב זה מצויים המכתש הקטן, המכתש הגדול ומכתש רמון, היוצרים תופעה גיאולוגית ייחודית בעולם כולו, שהחלה לפני כמאה מיליון שנים.

מבחינה היסטורית יש להבדיל בין בקעת באר שבע, הראויה לעיבוד חקלאי (גבול קו הגשם) ועל כן נושבה תמיד ביישובי קבע, לרבות ערים בצורות, לבין הר הנגב הצחיח יותר. במרחב הגיאוגרפי של הנגב התקיימו מקדמא דנא בני אדם, בעלי-חיים וצמחים, שחָלקו תנאים קשים, ובעיקר מחסור במים, במקומות מוצלים ובמקורות מזון, כמו גם מזג אוויר חם עד מאוד ביום וקר ביותר בלילה.

במשך כל התקופות ההיסטוריות ועד ההתיישבות היהודית בהר הנגב (בעיקר אחרי קום המדינה), חיו ונדדו במרחבים אלה בני עמים שונים, כגון כנענים, יהודים, אדומים, נבטים וערבים. בתקופות מסוימות נוסדו בהר יישובים קטנים, תחנות מסחר ומצודות, ובאחרות סבבו בו רק נוודים. שיא הפעילות וההתיישבות באזור היה בשנים 300 לפנה"ס עד 700 לספירה לערך, עם כינונה של "דרך הבשמים" מחצי-האי ערב ומקרן אפריקה. הדרך פעלה בשני נתיבים: הימי – דרך ים סוף ונמליו כגון עציון גבר (אילת) בתקופת המקרא; והיבשתי – דרך עבר-הירדן והר הנגב, לרבות הערים הנבטיות-ביזאנטיות דוגמת עבדת  שבטה וחלוצה, בואכה נמלי הים התיכון, ובראשם אשקלון, עזה ואל-עריש.

הבדווים בהר הנגב (17)

בשלהי השלטון העות'מאני ובשנות המנדט הבריטי נהפכו רוב הבדווים  תושבי הר הנגב, לנוודים למחצה ועסקו גם בחקלאות בעונת החורף, לצד הגידול המסורתי של בעלי חיים. בהמשך, עברו הבדווים בהדרגה להתיישבות קבע. 

לפני קום המדינה נכלל רוב אזור הר הנגב בתחום מושבם של שלושה שבטים ממטה אל עזאזמה: מחמדיין (3,400 נפש) במרחב ירוחם ודרומה עד מצוקי נחל צין; עסיאת (1,000 נפש) במישור שדה בוקר ודרומה עד חורבות עבדת ומערבה עד רכסי ההרים שמעבר לנחל בוקר; סראחין (1,300 נפש) באזור נחל צין, מעין עקב מזרחה עד עין צין ומעלה עקרבים, דרומה עד נחל פארן ומערבה עד ניצנה.

בעקבות מלחמת העצמאות נטשו רובם את האזור, ורק מעטים מבני השבטים סראחין, עסיאת ושבט קטן נוסף (ג'נאביב) נשארו. חלק מהבורחים חזרו ב-1954 וחברו למי שנותר באזור. ב-1978 התגוררו במרחב ירוחם – מצפה רמון כשבעים משפחות שמנו כ-400 נפש, מרביתן משבט סראחין. בדצמבר 2013 הפסיקה הממשלה את הדיון ב"תוכנית פראוור" להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב.

חזון ההתיישבות בהר הנגב

ההתיישבות היהודית המודרנית בהר הנגב, שהחלה עם הקמת קיבוץ משאבי שדה ב-1947, התגברה לאחר מלחמת העצמאות, בעיקר בשנות החמישים (שדה בוקר, מצפה רמון והערים ירוחם ודימונה). אגף התכנון הממשלתי, שהוקם כבר בקיץ 1948, שם לו למטרה לאכלס את הארץ על בסיס תכנון כולל תוך שיתוף פעולה בין המרכז האזורי העירוני והעורף החקלאי-תעשייתי, כמו מצפה רמון ומפעלי מחצבים.

ההתיישבות בנגב מזוהה בראש ובראשונה עם ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, שירד בדצמבר 1953 לשדה בוקר שבנגב, שבוע לאחר התפטרותו מכהונתו, וחי שם עד יום מותו בשנת 1973. עוד לפני מלחמת העצמאות אמר בן גוריון: "על מה אנו מגנים? לא אוכל לקבל העצה שלא להגן על המדבר – באשר אנו חייבים בהגנת תל אביב. אם לא נעמוד על המדבר – לא תעמוד תל אביב. קיומו של הנגב הוא אולי ממשי יותר מקיומה של תל-אביב. […] אם לא ניקח עכשיו את המדבר – לא זו בלבד שהנגב 'יברח' – אלא איני בטוח אם נוכל לשמור בידינו את תל אביב. והשאלה אינה אם לעזוב או לא לעזוב את הנגב, אלא אם ללכת או לא ללכת לנגב. אין אנו נמצאים עדיין בנגב." (18) 

בינואר 1955 קבע בן גוריון: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו – כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה וישובה. מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי." (19) ועוד הוסיף: "אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה." (20)

בשנת 1951, החלה סלילת כביש 40 – שהיה לעורק התחבורה המרכזי לאילת, מלב הארץ דרומה – בפיקודו של מאיר בית-אש, קצין ההנדסה של פיקוד דרום, ובהשתתפות פועלים אזרחים ובהם בדווים רבים. תנופת הפיתוח שהביא עמו מפעל הדרכים היוותה שיקול מרכזי בהקמת היישוב החדש במצפה רמון. באותה שנה הוקם על שפת מכתש רמון "מחנה העצמאות", אשר שירת את סוללי הכביש. ב-1952 קם קיבוץ שדה בוקר. לאחר שחיל ההנדסה עזב את המחנה בסוף אוגוסט 1953, לקח הקיבוץ לידיו את המחנה על ששת צריפיו וכעבור חצי שנה אף רכש אותו מידי חברת "מחצבי ישראל". במקביל, הקים הקיבוץ במכתש רמון את מחצבת הגבס "אבן וסיד" והפך את המחנה לבית הארחה, שאירח ביום כשבעים איש מקרב עובדי הסביבה והיווה מקור הכנסה חשוב לבעליו.

באמצע שנת 1955 הוקמה ועדה משותפת למשרד העבודה, לסוכנות היהודית ולצה"ל, אשר בחנה את האפשרויות להקמת יישוב קבע במצפה רמון. בסוף אותה שנה החל חגי אבריאל לנסות לקדם תכנית לפיתוח המקום, אך נתקל בבעיות תקציביות מצד משרד האוצר ובמחסור בתשתיות מים. אבריאל, שעבד במחצבה כחבר הקיבוץ, פנה לחבריו בניסיון לשכנעם לסייע בהקמת יישוב עצמאי במצפה רמון, אך משנתקל בהתנגדותם עזב את שדה בוקר בראשית 1956. הוא פנה לקבלת סיוע למימוש תכניתו ממוסדות שונים כמו ההסתדרות, הסוכנות היהודית ומשרדי ממשלה. אבריאל ביקש ליצור גרעין מקצועי להתיישבות וביקר בלשכות העבודה בלוד ובבאר שבע, שם ניסה לשכנע בעלי מקצוע להצטרף ליישוב.

בן גוריון, בביקורו במצפה רמון כעבור שנה, העלה על נס את נחישותו של אבריאל: "אפשר להקים פה יישוב של מאות משפחות ונחוץ 'אבא' למקום. צפונה ממצפה רמון האדמה טובה לחקלאות – אם יובאו הנה מים. מישורים גדולים המתפללים להשקאה. יש עתיד למקום זה. התושבים: מרוקאים, הונגרים, אלג'ירים ועוד. רק חגי מסוגל בעקשנותו החלוצית לאסוף אנשים אלה ולהביא אותם עם משפחותיהם לשממה הזאת." (21) בן גוריון אף ניסח בהקשר זה את המשפט הבלתי נשכח: "במקום שנשים תולות חיתולים על חבל כביסה – שם יקום יישוב." (22)

"הר החלומות" של חגי אבריאל

חגי אבריאל נולד בווינה, אוסטריה, בשנת 1922. עלה לארץ בשנת 1938 במסגרת "עליית הנוער" והתחנך בעין חרוד. בשנת 1942 התגייס לפלוגה ב' של הפלמ"ח. לאחר מלחמת-העולם השנייה יצא לאירופה בשליחות "ההגנה" וסייע להביא ארצה אניות מעפילים. במלחמת העצמאות התמנה לקצין המודיעין של פיקוד דרום. במהלך שירותו בנגב החליט להתיישב בין חלוציו ולקשור את חייו עם ההתיישבות במקום. היה בין מייסדי קיבוץ שדה בוקר ב-1952 וארבע שנים לאחר מכן הקים את "האגודה החקלאית השיתופית במצפה רמון". 

וכך כתב אבריאל: "היינו סיירים והכרנו את המרחבים הקסומים והנפלאים של הנגב. בהזדמנות הטילו עלינו להכין תיק-שטח של הר הנגב. לקחנו איתנו פרופסור מהאוניברסיטה, אשר שימשנו לו אבטחה, ותמורת זאת הוא פירש לנו בערבים, במקומות החניה, את הצמחייה ואת שרידי ההתיישבות הנבטית. בסיור זה הבשיל בנו הרצון להתיישב בהר הנגב, לייסד משק ולחדש את החיים שתמו. […] חזרתי כעת מלוד, שם נפגשתי עם כמה משפחות אשר חושבות ללכת לרמון. מחר האסיפה בבאר שבע ויבואו כ-15 איש. הם צריכים להוות את הגרעין המקצועי, ובמידה רבה – החברתי, ליישוב שיקום. בחרתי אותם אחד, אחד, לפי המקצוע וקצת לפי האופי, כפי שיכולתי לעמוד עליו בשיחה קצרה. מובן, המבחר מקרי וטביעת העין שלי אינה קנה-מידה, ותעודה או סוג מקצועי או ותק במקצוע עוד לא [מהווים] הוכחה סופית, והרבה אמונה צריך כדי להגיד שהם יהיו מספיק טובים. וחסרים עוד מקצועות – בעיקר של בחורות: מבשלת טובה, גננת, מורות. יש ביניהם יקים, יוגוסלבים, פולני, עיראקים ומרוקאים, ואין אף יליד הארץ. האם זה מקרה? בתוך הכבודה, שבע משפחות, שבעה ילדים קטנים. מילות קסם: עבודה, פרנסה, קואופרטיב, תעשייה, נגב, לייסד וליצור, על קרקע של חיי הארץ, של קליטה בלתי מושלמת, של מצב עבודה רופף, של שיכון בלתי מספיק – על הקרקע של עם יוצר וכובש ובונה ותוסס, הניעו אותם לשמוע לקריאה ולהציע עצמם ללכת. ויחד עם זה, לבי רועד לקראת הפגישה מחר. אם נמצא דרך להתחשל ביחד להנביט את האמונה, הכבוד העצמי, האחריות האישית והאמונה בכוח השיתוף, החברות והעזרה ההדדית הנחוצים, כדי שיקום גוף מלוכד אשר ירים את המשימה." (23)

בספטמבר 1957 פורקה האגודה, ואבריאל עסק בפירקה הסופי עד ראשית 1959. כעבור כשנה עזב עם משפחתו לקיבוץ משאבי שדה. בשנים 1964-1969 כיהן כראש המועצה האזורית רמת נגב. נפטר ב-1972. על שמו נקרא "מצפה חגי" הנמצא על רכס חלוקים, סמוך לצומת חלוקים, ומשקיף אל עבר שדה צין ושדה בוקר.

קואופרטיבים במצפה רמון

קואופרטיב ראשון, 1956: "האגודה החקלאית השיתופית במצפה רמון" (24)

בפברואר 1956 פנה אבריאל למרכז לקואופרציה חקלאית וביקש לצרף אליו את קבוצת מצפה רמון כאגודה חקלאית שיתופית. ב-14 במרס נרשמה האגודה אצל רשם האגודות כאגודה חקלאית שיתופית בע"מ למטרות חקלאות כללית והקמת מושב עובדים. כעבור עשרה ימים נערכה האסיפה המייסדת של הקואופרטיב (25) ובה אושר תקנון האגודה ונבחרה הנהלה, שחבריה שלמה אבוטבול, חגי אבריאל, זאב בוקסנבאום וארנון וולפורט (גזבר). כמו כן אושרה הצטרפותם של תשעה חברים נוספים: גרשון לוי (חוצב), מאיר שוסברגר (מכונאי), אברהם פלח (בנאי), יקותיאל כהן (נגר), חיים פיכמן (מנהל חשבונות), ארוין כהן (רופא), אליהו בר עזרא (פועל), אברהם אדרי (מורה) ויוסף אלגריסי (פועל).

בחודש מאי נערכה ישיבה של הוועדה לקביעת מיקום היישוב בהשתתפות נציגי הממשלה, אבריאל ואנשי שדה בוקר, שהמשיכו להפעיל את "מחנה עצמאות" והחזיקו בזכויות במקום. בוועדה סוכם, כי מצפה רמון תקום מצפון-מערב לכביש הראשי ובהמשך ל"מחנה העצמאות". ב-27 במאי עלו תריסר חברי האגודה לקרקע. בחודשים הראשונים החלה בניית בריכת המים במקום, ונקלטו חברים בודדים נוספים, לרבות מדריך בנייה שתפקידו היה להכשיר מקצועית חברים לבל יהיו תלויים בבעלי מקצוע מן החוץ. אבריאל המשיך כל העת במאמציו לגייס כספים וציוד. בין התכניות שנדונו היו הקמת תחנת דלק, בית גנרטור ונגריה. במכתבים מהתקופה מציין אבריאל, כי על אף התקלות, רוח האנשים במקום טובה. המטרה הבסיסית והעיקרית של מייסדי הקואופרטיב הייתה להקים במצפה רמון יישוב קבע בעל אופי עירוני. בעצמם הם ראו חיל חלוץ. באפריל 1957 היו במצפה רמון ארבעים צריפים, שהיוו את יחידות הדיור הראשונות. בלוח העבודה באותה שנה נרשמו שני עובדים בפונדק, ארבעה עד שישה – בשירותים ושמירה, חמישה עד שבעה – בתחזוקת הכביש ועשרים וחמישה עובדים – בחברות המחצבים "רמון", "אבן וסיד" ו"חרסית וחול זך". (26)

מבצע קדש (29 באוקטובר – 5 בנובמבר 1956) הביא לקיפאון ברוב מגזרי המשק ולהפניית המשאבים למאמץ המלחמתי. כתוצאה מכך נפגעה מצפה רמון כנקודת יישוב שזה עתה קמה וחוותה בזמן המלחמה תפנית שלילית. כל הפעולות המשקיות במקום שותקו, ואנשי האגודה גויסו לצה"ל. תפקידם היה לשמור על שבויים מצרים שהובאו למצפה רמון. בינואר 1957 הוחל בהנחת קו צינור הנפט מבאר שבע לאילת, שבו עבדו כ-250 פועלים. אנשי הקואופרטיב הקימו מטבח וצרכנייה, ששמשו את עובדי קו צינור הנפט, אך התקשו מבחינה ארגונית לקיים אותם. כמו כן נמשכו חילוקי הדעות עם שדה בוקר לגבי "מחנה העצמאות" וזכויות הבנייה והעבודה במקום, כאשר שני הצדדים פונים למוסדות שונים בבקשת סיוע.

בחודש אפריל, לאחר הקמת ארבעים הצריפים ועם סיום הנחת צינור הנפט, התגלו אי-סדרים בניהול חשבונות האגודה. הבעיות התקציביות והחובות התופחים גרמו למריבות בין החברים ולעזיבת חלק מהם. המצב הכלכלי הקשה נמשך, לאחר שפניות האגודה לקבלת סיוע ממסדי לא נענו. חברי האגודה נחלקו בדעותיהם לגבי המשך הדרך: חלקם אמרו נואש ודרשו לפרק את האגודה, ואחרים ביקשו למצוא מסגרת חלופית להמשך קיום היישוב בחסות ממשלתית. 

בפנייתו של אבריאל באותה שנה לאברהם הרצפלד, מזכיר המרכז החקלאי, הוא התלונן: "קיבלנו על עצמנו משימה התיישבותית קשה. אנו מנסים למלא אותה במיטב כוחותינו, אבל אנו נתקלים בהתנכרות לצרכינו ובחוסר תמיכה במקומות רבים. ריבוי המוסדות המטפלים והניגודים ביניהם בהשקפה על עתיד המקום והיחס ליושבים בו מקשים על חיינו. נא תעזרו לנו במציאת דרכנו." (27)

בחודש ספטמבר ביקרה במקום ועדה של מזכירות ההסתדרות כדי לברר את מצב האגודה היישוב. חברת הוועדה, סנטה יוספטל, מן המחלקה לקליטה ופיתוח בהסתדרות, כותב במסקנותיה: "זהו מפעל חלוצי ממדרגה ראשונה אך מסובך מבחינה אישית […] אין אפשרות להמשיך את המצב הארגוני הקיים. קיבלנו את בקשת החברים לעזור להם בהפיכת מצפה רמון לעיירת פיתוח […] בגלל הקשיים והסכסוכים הפנימיים הם אינם מסוגלים להמשיך." (28) ב-16 בספטמבר החליטו חברי "מצפה רמון – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ" על סיום פעילותה והעברת תפקידיה לוועד מקומי של משרד הפנים.

קואופרטיב שני, 1961: העיר השיתופית

הרעיון להקים עיר שיתופית בנגב צמח מקבוצה קטנה בת כעשרים יוצאי חיל האויר, אשר שירתו כאנשי צוות קרקע באחד מבסיסי החיל באזור. גם לאחר השחרור מהצבא לא פגה חוויית השירות המשותף ואף התחזקה. מייסדי הגרעין לא החזיקו בהשקפה סוציאליסטית ולא היו להם ניסיון וידע קואופרטיבי מוקדם. צורת היישוב שהועדפה – העיר השיתופית – הייתה שילוב של אידיאל ערכי-חברתי עם יסוד כלכלי. לצד חיי חברה תוססים, הם ביקשו גם להתמודד עם אתגר גדול בעל ערך לאומי. במהלך שנת 1961 שורטטו קווי התכנית העירונית והוחל בהתארגנות לקראת ההתיישבות בנגב. משלהי שנת 1961 ובמהלך 1962 נאחז הגרעין, שמנה כבר 70 חברים, במצפה רמון. בשנה זו קיים הגרעין חיי שיתוף, אך לקראת סופה התגלעו בקיעים וחבריו החלו נוטשים אותו. בסוף שנת 1963 התפרק הגרעין.

יצירה במדבר

מצפה רמון הייתה לאורך השנים אבן שואבת לאמנים ולאירועים בתחום האמנות, אך יחסה לנכסי התרבות והאמנות התבטא לרוב באדישות ובהזנחה: קיר קרמיקה הוסר, לצד פסלי האבן הוקמה מזבלה ציבורית, פסלים אחרים נגנבו, ובאחרים הוסרו שמות האמנים.

בצלאל שץ ב"מפגש נבטים", 1958-1960

לאורך השנים זכתה מצפה רמון במתנות אמנות יקרות ערך. אחת מהן הייתה קיר קרמיקה, יצירתו של האמן בצלאל שץ, בהזמנת משרד התיירות. העבודה תוכננה ועוצבה למען "מפגש נבטים" (29) (לימים נודע כ"פונדק הנבטים"), שהוקם על שפת מכתש רמון כמקום מפגש והתרעננות על הכביש בדרך לאילת. העבודה בוצעה בשיתוף עם האמן איצ'ה ממבוש מעין הוד. אירוע השקת הקיר בשנת 1960 צולם בידי דוד חריס. קיר הקרמיקה הוסר יחד עם המבנה, ועל שטחו הוקם מלון "בראשית" של רשת "ישרוטל" בשנת 2011. שלוש שנים לאחר מכן הושגה הבטחה של רשת המלונות למימון ולשחזור של קיר הקרמיקה במרחב המלון. (30) את מלון "בראשית" וסביבותיו תיעד הצלם אסף פינצ'וק.

גן הפסלים "יגר שהדותא" 1962

את סימפוזיון הפיסול הראשוני והייחודי יזם הפסל קוסו אלול (1920-1995) שהשתתף באירועים דומים באירופה. האירוע נקרא "יגר שהדותא" על שם העדות לברית השלום בין לבן ליעקב, (31) והשתתפו בו אמנים מרחבי העולם. פט דיסקה מארצות הברית, אוגוסטין קרדינס מקובה, יסואו מיטסואי ומיטסוקי מיטסואי מיפן, פרופסור ז'ק מוסקאל מצרפת, יוסף וייס משוייץ, יאנס לנסי מיוגוסלביה, קרל פרנטל מאוסטריה. כמו כן, נטלו חלק באירוע יוצרים ישראלים ובהם פסלי קבוצת "אופקים חדשים": דב פייגין, משה שטרנשוס וקוסו אלול. 

"עננים", עבודת הפיסול של מיטסוקי מיטסואי, שהופיעה על שער גיליון "דבר השבוע" שדיווח על האירוע, נשדדה במהלך השנים.

גן הפסלים הוקם על שפת מצוק המכתש בהמשך ישיר ל"מפגש נבטים" ולעבודת הקיר של בצלאל שץ. על פסלים המזדקרים במדבר כתב מנחם תלמי ב-1962: "אומרים שמר יחזקאל סחר, בהיותו שגריר ישראל בווינה, ראה שם מפעל אמנותי דומה, התלהב, גרר עמו ארצה אחד מאלה שעסקו בדבר [הפסל קוסו אלול] ונטע את הרעיון בקרב הגורמים המוסכמים […] המחלקה לשיפור נוף הארץ שליד משרד ראש הממשלה וכן משרד החינוך הפכו לפטרוני הביצוע. אמנים ישראלים באו במגע עם עמיתיהם שמעבר לים. הרעיון קסם גם להם: ליצור במדבר! להציב מונומנטים עזי מבע, שיזדקרו על במת ישימונים חשופים, שיזעקו לשמים הגדולים ויקראו לעובר האורח! […] הם הלכו למדבר, בחרו בשפת המכתש הענק. גושים עצומים של סלע מדברי הופכים אט-אט לרעיון ולמבע אבסטרקטי." (33)

תערוכת יצירות אמנות ואומנות, 1966

במסגרת חגיגות העשור למצפה רמון נערכה תערוכה ביוזמת הצייר שמואל גלעד "זמוש", שהיה באותה עת גם בעליו של "מפגש נבטים" שאירח את האירוע. בין המוצגים מעשה ידי תושבי המקום היו ציורים ותכשיטים, פריטי עץ ותצלומים, עבודות באטיק וקרמיקה. שלושים שנה מאוחר יותר, העלה "זמוש" רעיון להקים מוזיאון לאמנות במצפה רמון, אך הדבר לא יצא אל הפועל. אחד המשקיעים שגוייסו לסייע בכך היה דייויד לואיס, הבעלים של רשת "ישרוטל", שהקים כאמור בשנת 2011 את מלון "בראשית" על שטחו של "פונדק הנבטים".

פארק פיסול מדברי, 1986

היוזמה להקמת פארק פיסול מדברי על שפת מכתש רמון, לצד רענונו של גן הפסלים, באה מהפסל עזרא אוריון (1934-2015) שהיה מעורב בהקמת הגן המקורי. הכוונה הייתה לתגבר את פסלי האבן, שהוצבו בראשית שנות השישים, במתווי סלעים גיאומטריים שיוצבו בידי פסלים ישראלים עכשוויים ובהם דוד פיין, ברני פינק, שאול סלו, דליה מאירי, נעם רבינוביץ, דב הלר, חוה מחותן ויצחק "איצ'ו" רימר

באוגוסט 1986 הוצבו בעזרת ציוד מכני כבד כמה עשרות סלעים בעבודת פיסול מדברי במרחק 10 מ' לפחות משפת המצוק, כדי שלא ייראו מן המכתש. במרס 1988 בוצע שלב פיתוח נוסף בידי הפסלים נועם רבינוביץ, ברני פינק וסלו שאול. ב-1995 העמיד מיכה אולמן את פסלו "ספלולים". המבקר בפארק יכול להבחין בהבדל בין הפסלים מ-1962, שנוצרו כולם באבן בודדה הניצבת במאונך לנוף ברוח הפיסול המודרני, לאלה של שנות השמונים שהיו פסלים מרובי אבנים, המונחים במאוזן ומשתלבים באופן טבעי יותר, ברוח הפיסול הסביבתי.

משרד התיירות, באמצעות החברה הממשלתית לתיירות ובשיתוף המועצה המקומית מצפה רמון, יזם בשנת 2016 את המשך פיתוח הפארק. תהליך גיבוש הפארק על שפת המכתש נעשה בשיתוף אדר' רפאל לרמן, אדר' הנוף צבי דקל ואנשי רשות שמורות הטבע. הפארק הוקם בסיוע המועצה המקומית מצפה רמון, קרן קיימת לישראל, רשות שמורות הטבע, המרכז לאמנות חזותית והחברה הממשלתית לתיירות. את האירוע תיעד אברהם חי.

אוריון כתב בפתח דבריו בקטלוג האירוע: פיסול הוא עיצוב מסות על-ידי כוחות בחלל ובזמן. יש פיסול טקטוני, פיסול אירוזיבי, פיסול אאולי, פיסול וולקאני, פיסול מטאוריטי. פיסול אנושי יכול להצטרף אליהם  בהרף הזמן של קיומו, בקנה המידה שלו ובטכנולוגיה שלו. מכתש רמון הוא שילוב של פיסול טקטוני ופיסול אירוזיבי הנוצר והולך זה מליוני שנים." (34)

אמנות מקומית ובינלאומית בשנות התשעים ואילך

בשנת 1995 הפיק מוזיאון האמנים בניהולו של דורון פולק את האירוע "דו קיום", בהשתתפות 120 אמנים ובהם  ריצ'ארד וילסון, מרינה אברמוביץ', דניס אופנהיים וחיים סטיינבך. חמישה עשר צוותי עיתונות מכל העולם הגיעו לסקר את האירוע, שתועד בעיקר על ידי הצלם חן ינאי, תושב מצפה רמון.

בשנים 1999-2016 פעלה במצפה רמון להקת המחול של ניר בן גל וליאת דרור במסגרת האנגר "אדמה" ברובע דרכי הבשמים. הלהקה נאלצה לעזוב את המקום (עברה לפעול במכללת ספיר בשדרות) בין היתר בשל סיום חוזה השכירות של ההאנגר ודרישת הבעלים להעלות את הסכום במאות אחוזים. אבל לא רק בעלי הנכס הערימו קשיים. "זה חלק מהתפיסה של המדינה" – אומרת דרור – "במשך 17 שנה הצלחנו להפעיל פה בית ספר, נלחמנו על כל תלמיד והוכחנו את עצמנו. אם הפריפריה באמת הייתה חשובה למדינה, מישהו היה לוקח אחריות ושם על זה כסף. כולם מדברים על פיתוח הנגב, אבל בפועל לא עושים הרבה. הפער בין דיבורים למעשים הוא מאד גדול, והיינו חייבים להראות אותו דרך ההחלטה שלנו לקום וללכת."

בשנת 2005 ניסתה עמותת אמני מצפה רמון להקים גלריה לאמנות עכשווית, אך הדבר לא צלח בידה.

בשנת 2006 התקיים פרויקט האמנות, "המדבר", ביוזמת המועצה המקומית והאמן רפרם חדד: סדנה ייחודית בהשתתפות תריסר אמנים מהארץ ומהעולם. אלה נבחרו מבין 130 מועמדים על ידי צוות שכלל את אלי פטל, אורי צייג ורפרם חדד. המשתתפים התארחו באזור ועסקו בתכנים חברתיים מקומיים.

באותה שנה עלתה יוזמה של קטי בר, אוצרת אמנות ותושבת הדרום, להקים ביישוב שלוחה של מוזיאון גוגנהיים לאמנות מודרנית, שסניפו המפורסם ביותר נמצא בניו יורק. במצפה רמון קיוו להפוך את היוזמה המקומית להחלטת ממשלה, אך הדבר לא יצא אל הפועל. (36)

בשנת 2010 נוסד ביוזמתה של מיכל רומי מגזין התושבים, "כביש 40" (פעל עד ינואר 2015), שנתן במה לתושבים ולאמנים. כיום, בשנת 2017, יוצא לאור מגזין התושבים "המצפה" (נוסד ב 2014) ואף פועלת התחנה האינטרנטית "רדיו סבתא" על שם יעל קרן, סבתה של רומי.

לתעוד התערוכה ״הר החלומות״ על מצפה רמון באתר מוזיאון ארץ ישראל.

לרכישת הקטלוג המלא, כאן.

הערות

  1. ״קברו של חלום״, העולם הזה, 20.3.1963.
  2. נסים טאיטו, ״מרד המתרסים״, ידיעות אחרונות, 11.8.1963
  3. שלמה גבעון, ״הכביש ברח ממצפה רמון״, מעריב, 29.9.1967
  4. ״התחלת הקץ״, למרחב, 25.8.1967
  5. חיים צור, למרחב, 21.2.1967
  6. דורון רוזנבלום, דבר השבוע, 30.10.1970
  7. מנחם גולדשטיין, ״השנים הרזות של מצפה רמון״, מעריב לנוער, 22.10.1974
  8. ״ח״כ גרוסמן תוקפת ההצעה להעלות שכר הלימוד התיכוני״, דבר, 7.7.1977
  9. צבי אלוש, ״25 ס״מ מפרידים בין מצפה רמון לבית המרקחת״, ידיעות אחרונות, 23.5.1980
  10. אורי בינדר, ״כשילדינו יעזבו את מצפה רמון גם אנחנו נלך״, מעריב, 1.9.1986
  11. עדה אושפיז, ״תחנה בדרך״, הארץ, 1.10.1999
  12. דניאל בן סימון, הארץ, 25.8.2000
  13. רותם צחר, ״לא מספיק שהנגב הפך לפח זבל אקולוגי, רוצים להפוך אותו לפח זבל אנושי״, הארץ, 19.6.2003
  14. עדי דברת-מזריץ, ״גרים במצפה רמון? הקניות יעלו לכם 28% יותר מאשר בירושלים״, הארץ, 19.6.2003
  15. רועי צ׳יקי ערד, ״מחשש לחידוש הכרייה במצפה רמון: התושבים יוצאים למאבק במחצבות״, הארץ, 17.6.2015
  16. משה גלעד, ״גם המלון היוקרתי לא הציל את מצפה רמון״, הארץ, 19.12.2016
  17. יצחק ביילי, ״רשימות על האוכלוסיה הבדווית בהר הנגב״, רשימות בנושא הבדואים 9, תשל״ח/1978: עמ׳ 62-69
  18. ״דוד בן גוריון והנגב״, בתוך: מרדכי נאור (ע׳), יישוב הנגב – 1900-1960, סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ״ו (1985): עמ׳ 7. מסמך ועדת הביטחון, 3.2.1948
  19. מתוך: נאום דוד בן-גוריון, ״משמעות הנגב״, שדה בוקר, 17.1.1955
  20. מתוך: ״דרומה״, 1955, חזון ודרך ה׳, עמוד 302.
  21. יומן בן-גוריון, 25.4.1957, ארכיון בן גוריון.
  22. סם אבוטבול בתוך: חגי – פרקי חיים, 1973, עמ׳ 59.
  23. חגי, פרקי חיים, הוצאת קיבוץ משאבי שדה, 1973: עמ׳ 63 – מכתבים לטובה אבריאל, 5.9.1955 / 1956.
  24. זאב זיוון, מניצנה עד אילת, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2012: עמ׳ 286-295
  25. תיק מס׳ 4696 של רשם האגודות השיתופיות, משרד הכלכלה והתעשייה.
  26. ועדת מצפה רמון, 11.8.1955, ארכיון מצפה רמון.
  27. חגי אבריאל לאברהם הרצפלד, 21.4.1957, ארכיון מכון לבון. 
  28. סנטה יוספטל, המחלקה לקליטה ופיתוח של מזכירות העובדים, מכתב בנושא מצפה רמון, ארכיון בית הוועד הפועל של ההסתדרות, 24.9.1957.
  29. באותה עת ובמקביל הכין שץ קיר קרמיקה דומה ל״מפגש האבות״ בירוחם.
  30. תיאה פרידמן, ״בצלאל שץ ועזרא אוריון – לידתה של תרבות מקומית, חלק ב׳״, המצפה, גליון מס׳ 8, אוגוסט 2014. המחברת טוענת שהקיר הוקם ב-1954. גדעון עפרת, ״בצלאל שץ – מונוגרפיה״, אתר אינטרנט, בית שץ, ירושלים. המחבר טוען כי הקיר הוקם ב-1958.
  31. בראשית לא: 46-49.
  32. תיאה פרידמן, ״הפארק לפיסול מדברי – לידתה של תרבות מקומית, חלק א׳״, המצפה, גליון מספר 7, יולי 2014.
  33. מנחם תלמי, ״פסלים מזדקרים במדבר״, מעריב, 23.10.1962
  34. עזרא אוריון, מתוך הקדמה לקטלוג האירוע, בהוצאת המועצה המקומית מצפה רמון, קרן קיימת לישראל, רשות שמורות הטבע, המרכז לאמנות חזותית והחברה הממשלתית לתיירות, 1988.
  35. סהר אלמוג, ״בהתחלה היה בכי. הילדים חשבו שזה סוף העולם״, אתר מקוון 2.8.2016 XNET
  36. טלי חרותי סובר, ״תרבות הכיכרות״, הארץ 8.2.2007

שתפו חברים:

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב email
מייל
שיתוף ב print
הדפס

עוד דברים שעשויים לעניין אותך

מפה גיאולוגית של מכתש רמון
בלוגרים מצפאים
רותי גובזנסקי

הגיאולוגיה של מכתש רמון

למי שצועד בשטח ורוצה להעמיק את הידע לגבי המסלע בו הוא עובר, מוגש חלון לגיאולוגיה של מכתש רמון מאת רותי גובזנסקי, כותבת הספר ״חלון למכתש רמון – מסלול סובב רמון״

קרא עוד »
לחיות במצפה רמון - ארי שומרון על שפת מכתש רמון
בלוגרים מצפאים
ארי שומרון

לחיות במצפה רמון

זה התחיל רחוק מכאן – אי שם בארגנטינה. הזוג ורד וארי שומרון הלכו לטיפול זוגי. הרקע: האם לעבור לגור במצפה רמון בארץ ישראל. כך פותח ארי שומרון את הבלוג שלו באתר החוויה המצפאית. אנחנו בטוחים שזה יהיה מסע מופלא, כי ארי, בין יתר כשרונותיו, הוא מספר סיפורים מרתק.

קרא עוד »
סובב מכתש רמון - היום השלישי
בוטניקה
מערכת החוויה המצפאית

סובב רמון – מסלול היום השלישי – מבורות לוץ לחניון לילה הר עידו

מסלול סובב רמון הוא מיזם שנועד לאפשר למטיילים לחוות את נופי מכתש רמון מכל צדדיו בשמונה ימי טיול. בסדרת כתבות נסקור את המסלול הזה מכל היבטיו, ונשלב מידע בוטני, זואולוגי, ארכיאולוגי וגיאולוגי. המדבר מזמין אתכם למסע מופלא לכל המשפחה.

קרא עוד »

mood_bad
  • אין תגובות עדיין
  • הוסף תגובה
    דילוג לתוכן