בקיץ הקרוב חוגגת מצפה רמון 64 שנים להיווסדה. זוהי הזדמנות להסיר מעט אבק מכמה אירועים מעניינים בשנותיו הראשונות של המקום. חושבים שאתם מכירות ומכירים את ההיסטוריה של מצפה? קדימה, בואו נצא לדרך.

[תמונה ראשית: מצפה רמון בשנת 1963. צילום: ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית]

מתי נולדה מצפה רמון?

אמנם נהוג לציין את שנת 1956 כשנת הייסוד של מצפה רמון, אך למעשה שנה זו מציינת את עלייתם לקרקע של חברי האגודה השיתופית-חקלאית. הם ביקשו לראשונה לייסד כאן יישוב קבע. בפועל, העלייה לקרקע היא השלב השלישי בתולדותיה של מצפה רמון. 

למעשה היא הוקמה כ-5 שנים קודם לכן, בשנת 1951, כמחנה עובדים לפועלים שסללו את הכביש הראשון לאילת. אחר כך המשיך המקום לשמש מקום מגורים זמני לכורים שעבדו במחצבות המכתש (אמנם המחצבות ננטשו אך לאחרונה שוקמו, וזכינו לים של מצפה ובריכות נוספות).

קבוצה שיתופית, הילד הראשון ודוד בן גוריון

ראשיתו של יישוב הקבע, כאמור היא בתוכניתם של 14 צעירים וצעירות להקים בסמוך למחנה העובדים אגודה שיתופית חקלאית (קואופרטיב) בשטח המועצה האזורית רמת הנגב.  חגי אבריאל ז"ל, ממקימי שדה בוקר, ומי שעמד בראש אותה הקבוצה, סיפר:

"עמדתי על ההר, הרוח הקלה נשבה בשערותיי ובבגדי, והמרחבים העצומים של המדבר מילאו את עיני. במוחי החל להירקם חלום חדש:

כאן יקום יישוב חדש ואחר... ביישוב הזה יגורו אנשים שיתפרנסו מהמדבר… 

באו ימים ארוכים של ניסיונות לשכנע חברים נוספים שיצטרפו אל החלום. לפעמים היה נראה שאין סיכוי, אבל כשבן־גוריון הצטרף לתמיכה בחלומי, נראה היה שהחלום יתגשם לבסוף ".

 ההתחלה היתה קשה. הקואופרטיב שם לעצמו מטרה לבנות יישוב קבע, שיתפרנס מחציבת גבס וחרסית, עיבוד המחצבים ומכירתם ומחקלאות. צורת התיישבות זו החזיקה מעמד כשנה בלבד, עד שהאגודה החקלאית פורקה. 

רגע לפני התפרקות האגודה נולד במצפה רמון הילד הראשון, ולא מפתיע כלל שקיבל את השם המחייב – רמון. 

דוד בן גוריון שהגיע אז עם פולה אשתו לבקר בישוב המבודד, אמר לה:  "פולה, אינני מאמין למראה עיני, במקום שנשים תולות חיתולים על חבל כביסה – שם קיים ישוב."

אליטה במדבר

לאחר פירוק האגודה, התושבים שנותרו במקום תלו את תקוותם במשרד הביטחון, שקיבל לידיו את ניהול היישוב. כולם קיוו שבעזרת בסיסי הצבא המתוכננים לקום באזור – מצפה תשרוד. 

אלא שמשרד הביטחון, כך ע"פ כתב עיתון החרות, לא קיבל כל אחד ליישוב ונטען לאפליה על רקע מפלגתי: "אין זה מן הדברים הקלים להתקבל למגורים במצפה רמון. זהו יישוב אקסקלוסיבי שכל תושב בו עובר סלקציה קפדנית לפני שמאשרים לו מגורי קבע בעיירה… בכדי להתיישב במצפה רמון דורשים פספורט אדום של חבר מפא"י".

המלחמה משנה את המצב

ביוני 1967 מלחמת ששת הימים טרפה את הקלפים. הבסיסים הצבאיים המתוכננים לנגב הוקמו בסיני, והפיתוח והתקציבים שהובטחו, הופנו לשטחים החדשים שנוספו למדינה הצעירה. 

אם לא די בכל אלו, אחת הסיבות המרכזיות שהביאה להחלטה על התיישבות במקום – הדרך הראשית לאילת – הפכה להיות לא רלוונטית. זה משום שנסללה דרך הערבה, שהיתה נוחה וקצרה יותר משמעותית. חברת אגד אף "הגדילה לעשות" וביטלה את קו הנסיעה ממצפה רמון לאילת. העיירה גססה.

שביתת רעב, הפגנות וסגירת עסקים

קטעי העיתונות בהם עיינתי מספרים על קיץ 1974 כשיאו של המשבר הקשה. עד כדי כך שבאוגוסט 1974 מעט התושבים שנשארו במקום החליטו לנקוט בצעד קיצוני והכריזו על שביתת רעב. המהלך הצליח למשוך תשומת לב, כאשר כמעט כל העיתונים שיצאו אז לאור התייחסו לצעד הדרמטי, ונתנו במה לקשיי היישוב ותושביו. 

בעיתון על המשמר התפרסם:  "אם תושב מצפה רמון זקוק לתרופה כלשהי, או צריך לעבור בדיקת דם פשוטה, עליו לנסוע 200 קילומטר (!) בדרכו לבאר שבע וחזרה, כשהאוטובוס עושה דרכו דרך כבישים עוקפים וכל נקודות היישוב המרוחקות שבין מצפה רמון לבאר שבע." 

בעיתון אחר נכתב כי "נשי מצפה רמון הפגינו על כך שתוצרת החלב מגיעה מקולקלת. התושבים טוענים כי אספקת החלב היוצאת מבאר שבע בשלוש לפנות בוקר מגיעה אליהם רק ב-12 בצהריים ואז החלב חמוץ ומוצרי החלב מקולקלים."

להיות או לחדול

המצב הקשה הביא את הממשלה לבחון מחדש את מצפה רמון ותהליך הקמתה, ובעיתון דבר נכתב:" כ-18 שנה לאחר שהחלה ההתיישבות במצפה רמון – הגיעו במשרד הפנים לכלל מסקנה, כי מה שחסר במקום הזה הוא תכנון". אכן מסקנה ראויה, אך לקח להם זמן רב להגיע אליה.

היו כאלו שהרחיקו לכת וטענו כי המשבר מוכיח כי ליישוב אין זכות קיום. וכך הכותרת בעיתון הארץ: "עיירה נטושה מבקשת קץ: הכל קפוא במצפה רמון, עיר עזובה בלב המדבר, תושביה שבעי הבטחות… הם דורשים מהממשלה שתכריע: מה יהיה על מצפה רמון – לחיות או לחדול?" 

אחד התושבים הוסיף: "העיירה הולכת וגוססת ולאיש בממשלה לא אכפת… כל ההצעות והמלצות נותרו על הנייר, והיישוב ממשיך לקפוא. […] ביקשתי ממנהלת תנובה שתמצא דרך לשלוח את החלב מוקדם יותר ולא מקולקלת. התשובה היתה: תגידו תודה שאתם מקבלים את התוצרת, במיוחד עכשיו שאחד הנהגים שלנו במילואים."

גל עולים ראשון הגיע למצפה בשנת 1962, והיה כמובן חלק משובתי הרעב. שימו לב לדבריה הקשים של אחת מן העולות: "שיחליפו לנו את העיירה. איפה הממשלה של ישראל שיבואו לכאן ויראו איך אנחנו חיים." תושב אחר הוסיף:" מאז מלחמת ששת הימים ברח הגבול ממצפה רמון… איך שהאוטובוס בורח מהתחנה, כך בורחת התקווה ממצפה רמון."

טוב שלא הקשיבו לדונביץ

ביטוי חריף ביותר למשבר העמוק מצאתי במילותיו של עיתונאי הארץ נתן דונביץ ז"ל: "ממשל אמיץ, היודע גם לחסוך את ממונו של הציבור, היה מחליט קרוב לוודאי לסגור את מצפה רמון. […] למצפה רמון אין זכות קיום, ואין שום הצדקה לטעת בתושביה תקוות שווא… הבטחות תמיד חילקו בסיטונאות, וברוב המקרים גם ללא כיסוי. כך נוצרות אשליות, ומהן צומחות אכזבות ומרירות. לשם מה להשלות את האנשים הטובים הללו?״

ובכן, באופן מפתיע אנחנו עוד פה, ובעקבות שביתת הרעב החליטה הממשלה על ביצוע שורת פעולות לפיתוח מזורז של היישוב. אחד מן האופטימיים (ואולי היה "נביא") כתב אז כי "מצפה רמון עשויה לשמש מרכז משיכה בלתי רגיל, הן למתיישבים והן לתיירים. יש לה נוף מרהיב וסביבה נקיה מצרות האקולוגיה."