אי שם,

מעבר להרים ולמדבר,

כמעט בקצה הכביש,

שוכן ישוב קטן קטנטן,

כחמש אלף איש.

קבוצות שונות ומשונות,

נקבצו ובאו לשם.

הקימו משפחות, בתי ספר, גנים,

הפריחו מדבר בכוחם.

ימי השגרה לוו בשקט,

באויר שממלא הריאות.

לפעמים ברקע יש ויכוחים צעקות,

כמו בכל המשפחות הטובות.

אך רוב הזמן הכל זורם

על מי מנוחות בהחלט.

נעים בישוב, הנוף מהמם

בפנים ובחוץ די שקט.

והנה עננים קדרו בשמים,

תחושה של צרות קרבות.

כוסו הפנים, התכווצו העיניים,

חשש חדר ללבבות.

כולם צוו להתכנס בבתים,

ידיים לא יכלו לחבק.

הרחובות שקטים מהמיית ילדים,

והשקט הזה די צועק.

ומתוך השקט, מתוך הסערה,

בדממת מדבר אופיינית,

נדמה שנשמע צליל קרוב,

מן ניגון מיוחד העולה בין עיקולי הרחוב.

מפה ומשם צצים ועולים,

ממש כמו פרחי האביב,

אנשים יקרים, אנשים נפלאים,

מפיצים כאן אור מסביב.

והאור חודר תחת סדקי הדלתות,

מצליח לפרוץ למרחק,

לקרב לבבות על אף ההסגר,

בין חששות ודאגות הוא נדחק.

קולות רכבים מחלקים ארוחות,

למתבודד, לחולה, לנזקק,

מצטרפים לקבוצות מתנדבים רבות,

שדואגות שאין איש כאן לבד.

ומה יעשו זוגות צעירים?

הן החג מתקרב במהרה!

והם לא הכינו לא רכשו כלל דברים

לפני שנחתה הגזרה!

אל דאגה חיש מהר נשמע,

קול רכב ובעקבותיו עגלה.

הכינו רשימה ותהיו רגועים,

נביא הכל מהעיר הגדולה.

וגם ראשי הישוב לא שקטו,

עמלו וחשבו במהרה ,

לפתור מצוקה ולמצוא פתרונות,

להביא לתושבים בשורה.

מצאו ובישרו באופן מזהיר,

פתרון משמח לב!

שופרסל יגיעו לפתחי הבתים,

אין צורך כלל להסתובב!

ובבוקר השכם לקול מנגינה,

חולקו קרירים ומתוקים,

ואכלו הילדים ושמחו ההורים,

מהשיר אף יותר מהארטיקים.

ובצהרים– דפיקה בדלת,

מה שם? ממתק ומשחק,

למי שבבידוד שידע–

גם עכשיו אתה לא לבד!

משפחות בבידוד,

משחקות ממרחק,

ושוברות חומה דמיונית,

בימים של שגרה הן מהנהנות לשלום,

רק דרך חלון המכונית.

וכך באותו ישוב קטן חלפו ועברו הימים,

מי יודע מה יהיה הסוף?

הוא טרם סופר וטרם נכתב,

הים סוער ואיננו בחוף.

אבל הלב, אוי הלב,

כה מלא ושופע!

הכתפיים כבר לא שחוחות!

העיניים רואות מבעד לקיר,

ושפתיים ממלמלות ומודות,

על היחד, על הטוב, על ידיים מחבקות,

על שלמרות הכל איננו לבד

שלמרות המרחק יש קרבה בלבבות

זכינו בישוב מיוחד

ולוואי שנדע ונזכור גם בימים של סתם

כמה טוב יש לנו כאן

אוצר של בני אדם.