1.
כשהייתי ילד גרנו בסיני. היינו נוסעים לעיר הסמוכה לעשות קניות. פעם אחת עצרנו בצד הדרך לראות את הכוכבים. אני זוכר את הרגע הזה כאילו היה היום, למרות שחלפו יותר מארבעים שנה. הרמתי את מבטי לשמים וראיתי המוני כוכבים בוהקים בשמים שחורים וצלולים.
במשפחתי אני ילד שני. תמיד הלכתי אחרי אחי הגדול. הוא זה שקבע מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה לא, מה כדאי ומה פחות, מה יפה, מה מגניב. אבל באותו רגע, כשהרמתי את מבטי לכוכבים הרגשתי שאני לא צריך אף אחד שיגיד לי מה אני חושב על מה שאני רואה. לא היו לי מילים בשביל לתאר את הנוף שמעלי, אבל גם לאחי הגדול לא היו, ופתאום היינו שווים.
2.
במקום בו גרנו היה בית קולנוע אחד. היינו צריכים לחצות פיסת מדבר כדי להגיע אליו. יום אחד הלכנו, אחי הגדול ואני, לסרט בשם "האיש שנפל מכוכב אחר". זה היה סרט מסתורי על איש שהגיע לכדור הארץ וחיפש משמעות. זהותו היתה אניגמטית, ומדען מטורף עשה ניסויים כדי להבין דברים אודותיו. כל הזמן הוא נזכר במשפחתו שגרה אי שם על כוכב אחר. הסרט הזה היה מפחיד עבורינו, והחלטנו לצאת באמצע ההקרנה.
במשך שנים לא יצא לי הסרט הזה מהראש. זכרתי את האיש השקט שמחפש דבר מה, שמתגעגע למשפחה רחוקה. הזדהיתי איתו. גם אני חיפשתי כל הזמן חברות וזוגיות ומשמעות. גם אני התגעגעתי לילדות הרחוקה במדבר ולמשפחה שעוד לא היתה לי. גם אני הייתי האיש שנפל מכוכב אחר.
יום אחד עזבתי את ירושלים ועברתי לגור במדבר. כששאלו למה, חשבתי על זה שאני פשוט רוצה לדעת איך נגמר הסרט.
3.
כשנופל כוכב נהוג לבקש משאלה. איזה מן הרגל משונה. הרי אין באמת קשר בין אותו גוף חללי שנשרף באטמוספירה של כדור הארץ לזה שאני רוצה לטוס לטיול בחו"ל. ובכל זאת, לא ויתרתי גם אני על הבעת משאלה בזמן שחזיתי בכוכב נופל, בחזקת אם לא יועיל לא יזיק.
הצורך בהבעת משאלה הפך למשמעותי במיוחד בשנים בהן חיפשתי בת זוג להקים עימה משפחה, או במילים יותר פשוטות, בזמן שהייתי בודד וחיפשתי אהבה. באותן שנים מיקדתי את כל ישותי באותו חיפוש ובכל פעם שהופיע אבק הכוכבים מעלי היתה לי מילה מוכנה בשבילו: אהבה. כאילו מדובר בקוסם שמיימי שמגשמים משאלה ואני, הילד, צריך להגיד אותה בצורה ברורה כדי שישלוף מכובעו השחור את מבוקשי.
יום אחד היא הופיעה בדלת ביתי. התאהבנו מיד ושקענו לשיחה אל תוך הלילה. לפנות בוקר היא יצאה, משאירה אותי נרגש ומשתאה. חלפו מספר דקות ולפתע כבו האורות בכל הבית. יצאתי את המרפסת וגיליתי שכבו האורות בכל מרכז ירושלים. הבטתי אל השמים. הם היו זרועי כוכבים. חייכתי אליהם כחבר וותיק ואמרתי: תודה.
4.
על החיים ועל המוות. ככה היינו אומרים בכל פעם שרצינו לעשות משהו אבל קצת פחדנו: כשקפצנו אל בריכה קרה, כשהימרנו על קו אוטובוס שייקח אותנו לעיר הגדולה, כשהתפלחנו למופע רוק וחמקנו מהסדרנים כשליבנו פועם בחוזקה. על החיים ועל המוות. איזה ביטוי חזק. הכל במקום אחד.
יש מרחק גדול בין החיים לבין המוות. המרחק הזה הוא הגדול ביותר בזמן שאפגוש אי פעם. זהו מרחק זמן הולדתי מזמן מותי. זהו גילי הסופי. איני יכול לאחוז בזמן הזה. אין לי את הפרספקטיבה הנחוצה לכך.
פעם היתה לי כלבה שקראו לה בטי. בטי האהובה הצילה אותי מבדידות כואבת. פגשתי אותה כשהיתה גורה והיא עזבה אותי רק לאחר שווידאה שהגשמתי את חלומותי והקמתי משפחה. היא היתה כוכב זוהר בשמי. היום השמים שלי מלאים בהרבה זהרורים, אבל אין עוד כזוהרה של בטי שלימדה אותי על החיים ועל המוות.
אנחנו מביטים למעלה בציפיה. הנה כוכב נופל. כולם קוראים קריאות תדהמה. אני שותק. חושב על פרפר שחי יום אחד וממלא את העולם ביופי. בתוך הרעש אני לוחש בשמו של אותו כוכב אמיץ: על החיים ועל המוות. היה שלום, חבר יקר.
5.
בשבועות הראשונים להכרותנו החלטנו לנסוע למצפה רמון. בזמן שהותנו במקום גילינו שיש מטר של כוכבים נופלים בשמים. זה התחבר לנו טוב, כי השיר האהוב עלינו הכיל את המשפט "זוהר כוכבים דבק בשיערה". ירדנו לנחל רמון, הדלקנו סיגריה וחיכינו שהשמים יפלו.
בכל פעם שראינו את השובל הבהיר חוצה את שחור השמים התרגשנו. הצבענו בתדהמה ושמחנו. הרגשנו שאנחנו צופים ביצירת מופת שמאחדת אותנו וכורתת בינינו ברית. לא אמרנו זאת האחד לשני, כמובן. לפעמים חווים שניים חוויה עמוקה, רגש עמוק, והם לא צריכים או יכולים לבטא זאת במילים. זה יכול לקרות בהצגת תיאטרון, באיצטדיון כדורגל או מול נוף עוצר נשימה. עצם השהות המשותפת באירוע מרגש מקרבת ויוצרת אינטימיות.
כעבור שלוש שנים יצאנו שוב מירושלים לעבר מצפה רמון, הפעם כדי להתחתן מול אותו הנוף בו שכבנו נרגשים, מצביעים אל האינסוף.
הוסף תגובה