זה היה ערב מקסים. תלמידי בית הספר למוסיקה העלו ערב מחווה לאריק איינשטיין. זהו הערב השני בסדרת המחוות אחרי המופע לרגל חגיגות יום הולדת 70 של מתי כספי. בזה אחר זה עלו וירדו ההרכבים, נותנים לנו את אריק איינשטיין הישן והטוב ישר לורידים, אבל אז קרה משהו אחר: בהפתעה גמורה עלה לבמה הרכב שאיש לא שמע עליו.
״אמרו לי לא להגיד את זה, זה בטח לא ישחק לטובתנו.. אנחנו פעם ראשונה על במה״ הכריז הסולן אלעד רומם. הקהל המפרגן מחה כפיים בהתלהבות. הם התארגנו במהירות, נעמדו כמקצוענים, וזה נראה מבטיח. היה בטחון בתנועות של הסולן, הבסיסט, יהלי חיון רוזנפלד, עטור משקפי שמש כחולים, עמד כעוגן יציב. דניאל בן ישראל שאמון על הפסנתר כבר היה מוכן לנגן, כשלפתע נשמע קול נפץ מהצד השני. מתת טאובה, המתופף, עף אל הרצפה..מסתבר שאפילו הכיסא התרגש.
היה רגע של חוסר הבנה ואז נשבר הקרח. נראה היה שאחרי זה העסק יכול רק להתרומם. לא בגלל שזה כזה נורא ליפול מהכיסא, אלא פשוט כי זה אנושי, זה מצחיק וזה נותן פרופורציות. השרירים הדרוכים מעט התרפו ואפשר היה לגשת למלאכה.
אלעד ניהל את האירוע בצורה מושלמת. גם מול הקהל וגם מול הלהקה. ידע מה להגיד, איך לעמוד, ובעיקר היתה לו נוכחות שמבטיחה שהולך לקרות משהו מיוחד. עם זאת, עד שלא רואים לא יודעים.
ואז זה התחיל. מתת לא נבהל, להיפך. הוא נראה נינוח, כמעט משועשע מהסיטואציה. הוא הפך את תשומת הלב אליו ליתרון והשרה רוגע על חברי להקתו. יהלי, חברו לאחורי הבמה, יצר עימו קשר עין עדין במקומות הנכונים בין אקורד לאקורד – המקום היה בטוח. ברקע הפעיל דניאל את הפסנתר במיומנות ויצר את הפינה השלישית במעטפת של אלעד. הוא, מצידו, נתן את הופעת חייו (לא חכמה, זו ההופעה הראשונה) וביחד נסקו דונאטלס לחלל, משמחים אותנו על ההחלטה שלא להישאר הערב בבית.
הקהל יצא מגדרו, והיתה לו סיבה. היתה הבנה שיש כאן משהו, שגם אם הוא בוסרי, הוא בעל פוטנציאל. חבורת נערים באה וכבשה את הבמה בסערה. השילוב של גיל הנערים (15) והשיר שבחרו לבצע היה מושלם. אריק איינשטיין בודאי טרח לעזוב לרגע את מעשיו בגן עדן ולהטות אוזן. ״הייתי פעם ילד קטן״, אמר לעצמו בחיוך ביישן במחאו כפיים לביצוע הזה.
באנו חושך לגרש
מה זה היה? חשבתי לעצמי. זה משהו שצריך לחוות שוב. למזלי ההזדמנות הגיעה מהר משחשבתי. כעבור מספר ימים התארגנה הופעה של דונאטלס בבית הספר הדמוקרטי ״רותם״. מסתבר שהחבורה מורכבת מבוגרי בית הספר.
מאחר שאני מחזיק נכסים בבית הספר בדמות שני ילדים, ההשתלבות בקהל היתה טבעית. כל מה שצריך היה לעשות זה להביא מצלמה. חיכיתי בסבלנות.
ואז זה קרה. הלהקה עלתה, שוב באותו וייב. גם הפעם קרה משהו מיוחד לפני שהשיר התחיל. מסתבר שהבנים מתכוננים להתקבל לבית הספר למוסיקה ״ביכורים״ ובעצם אין להם זמן להופעות בבתי ספר.. אז הם טרחו מעט לפני, ואת ההכנה הסופית של התיזמון הם השאירו ל..הופעה עצמה. זה היה מרתק לראות את הדינמיקה של החברים, ואיך הם לא מוותרים עד שלא מגיעה הפתיחה המושלמת.
פעם אחת זה מקרה. פעם שניה זה כבר סגנון. אפשר היה להבחין בקו שמחבר בין שני הביצועים. דונאטלס בהחלט הפכו את אוהב להיות בבית ואת באנו חושך לגרש לשלהם. מי חשב שיש קו מחבר בין שני השירים. אני משער שאף אחד, עד שהגיע השבוע הזה.
בהופעה זו אפשר היה להרגיש ביתר שאת את הנוכחות האניגמטית של הסולן אלעד רומם. נוכחות שמעבירה מחשבה על סולנים אחרים בעלי כריזמה כמו פרדי מרקורי, ג׳ים מוריסון ואחד משלנו – חמי רודנר. האם זה באמת הולך לשם? ומה יקרה עם הלהקה? כמה כיסאות יפרקו? לאן תמריא הלהקה הצעירה ממצפה רמון? מבטיח לעקוב ולספר.
מה אתם חושבים על הביצועים שהובאו כאן? אשמח לשמוע.
לירן חן
26 בדצמבר 2019 ב 16:19תותחים של ממש איזה כיף לראות תשוקה גדולה וביצועים מדהימים
הוסף תגובה