הבחירה לגור/לבקר/להתארח במצפה רמון היא גם בימים שבשגרה בחירה של לבדות. השתמשתי במילה לבדות ולא בדידות כי בין המילים האלו טמון ההבדל. מילים ומחשבות הן היכולת שלנו להשפיע על חוויית המציאות.

מצפה רמון הוא אחד הישובים המבודדים בישראל: שוכן במרומי כביש ארבעים, מרוחק מישובים בסביבה ומוקף מכתש ומדבר. אבל, כפי שהתבהר לי יותר בימי הבידוד – כפי שהמילה והמציאות שנגזרת ממנה הוחלו עלי, אחרי מסעי לבהוטן – במצפה רמון אתה לא בודד ולא לגמרי לבד (אלא אם ממש תרצה בכך).

את הניואנסים הדקים האלו, שמתבהרים לי משהייה מסוגרת בביתי במדבר, אנחנו יכולים ליישם גם במרחבים האורבניים הצפופים יותר ובעיקר במרחבי התודעה והקיום שלנו, גם אחרי שהקורונה תחזור למערות העטלפים. אז החלטתי לשתף בכמה תובנות תוצרת החוויה המצפאית.

הכילו את ימי ההסתגלות

שינויי החיים שנכפו עלינו מתקרבים כנראה בתחושתם לתחושתו של אסיר שנכנס לכלא:

• תחושה של התנתקות מהמשפחה והחברים
• תחושת חוסר אונים אל מול מרחב הזמן שניצב בפנינו
• חרדות קיומיות להווה ולעתיד
• מחשבות על היום שבו כל זה יסתיים

תחושות אלו יכולות לגרום לשיתוק, דיכאון וגישה לפתרונות קצרי טווח כמו אכילה ללא הפסקה, אלכוהול, כדורי הרגעה, התמכרות לנטפליקס, עישון מוגבר.

הדרך הטובה ביותר להתחיל את ההתמודדות עם הרגשות האלו היא פשוט לתת להם מקום. קבלו את העובדה שכרגע אתם חווים אותם. שבו על הספה או בגינה ותנו לסערה להתחולל אצלכם בראש ובגוף. תשאלו את עצמכם: מעניין מתי היא תחלוף. בדיוק כמו הסערות והרוחות התדירות שיש לנו כאן במצפה רמון. עם הזמן, יום, יומיים שלושה, השמיים המנטאליים יתבהרו. הגוף יתנקה ויתחסן. ואז תרגישו טוב יותר. תרגישו שיש לכם קצה חוט לדרך להתמודד עם רגשות ומחשבות שליליות ולהתחסן מפניהם. פחות פחד, יותר ביטחון ושלווה.

ואז תתחילו לבחור את המילים ותמונת המציאות שבה אתם רוצים להזין את התודעה שלכם. בדיוק כפי שאתם בוחרים עכשיו את המזון שאתם מזמינים לגוף שלכם.

את המילה בידוד החליפו במילה לבדות/ריטריט/זמן משפחה/זמן עצמי/השקטה.

סננו את המילים המקצינות של התקשורת: סגר/זינוק/קריסה וכו׳ ובכלל את צריכת התקשורת. אפשרו רק למידע חיוני לעבור.

צרו שגרה חדשה

הכינו רשימת משימות לטווח המידי והמשך התקופה. פתאום תרגישו, כמוני, שאין מספיק זמן.. ואז תגידו לעצמכם – תירגע, יש זמן, זה השיעור שלך, להאט ולא למהר.

רבים מאיתנו, בתור התחלה, מתקשים לעשות את הדברים שלכאורה אנחנו רק חולמים שיהיה לנו זמן לעשותם: קריאה, מדיטציה, יוגה, ספורט, כתיבה וכו׳. רבים מאיתנו, וגם אני, מוצאים את עצמם מתחילים בניקיונות וסידור הבית. זה בסדר גמור. זוהי דרך לעשייה שמאפשרת לנו לעבד מחשבות ורגשות. תרגול מיינדפולנס משמעו ההבנה שמה שאני עושה כרגע הוא החיים במלואם ואם אתמקד בזה, אהיה מאושר. למה מאושר? משום שאם אני מתמקד בשטיפת הרצפה, למשל, אני לא חושב על העבר ומתחרט עליו ולא על העתיד ודואג לגביו. לכן, אם אתם שוטפים את הרצפה וכו׳, פשוט תהיו בתוך זה. מצאתי את עצמי מנקה באיטיות וביסודיות. אל תדאגו, עם הזמן תחזרו לכל הפעילויות שלכם והיופי הוא שתעריכו אותן יותר.

פתחו מיומנויות חדשות

הלבדות מאפשרת לנו למצוא דרכים חדשות לשמר מערכות יחסים, לעבוד, להתנהל מול העולם. חלקנו מפתחים מיומנויות דיגיטליות וחלקנו מוצאים מיומנויות בין אישיות חדשות בתוכנו.

נכון, נזקי הקורונה הם עצומים ומפחידים. נכון, היינו מעדיפים את ימי השגרה. אבל, בהינתן המצב הנתון, שימו לב ליכולות החדשות שמתגלות אצלכם. טפחו אותן וגם את ההבנה שיש בנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים ומכירים. כך נצא מהתקופה הזו עם אפשרות גדולה יותר למיצוי הפוטנציאל שבנו.

חבקו את הקהילה והיו חלק ממנה

קהילת מצפה רמון היא הסיבה שלמרות לבדותו של היישוב, אתה לא בודד בו. כל אחד מאנשי הקהילה, בעלי התפקידים הרשמיים וההתנדבותיים, מוצא דרכים להיטיב.

המועצה המקומית מקפידה להקל ולחבק את התושבים. בעלי העסקים התארגנו על משלוחים ואנשי הרוח והריפוי מעבירים שידורים (רדיו סבתא) וסדנאות וירטואליות. כמובן שגם דואגים לשלומם הקיומי של המבודדים הרשמיים והזקוקים לעזרה.

כל אחד מוצא דרכים חדשות לקבל משהו מהקהילה, משהו שבימים רגילים אולי נראה טריוויאלי. כל אחד מוצא דרכים חדשות לתרום לקהילה. ואז אנחנו מגלים כמה פוטנציאל חיים יש לנו שלא קשור במרחב, כסף ושגרה.

מצפה רמון מעולם לא הייתה כרך סואן ולכן הבדלי התחושה החיצונית פחות מורגשים כאן מאשר בתל אביב. עוצמתה הפנימית של הקהילה מורגשת הרבה יותר על רקע השקט. 

אנחנו רוצים להיות מרחב של השראה לא רק לעצמנו. חשבו מה אתם יכולים, בתחומי מיומנויותיכם ויכולותיכם, לעשות למען הקהילה. זו תחושה טובה, זו התפתחות, זה משהו שיטיב עם חייכם עכשיו ובעתיד. זו השתנות. 

הביטו על עצמכם מהעתיד

המשבר יחלוף. אני לא משלה את עצמי וייקח לעולם שנים להחלים. אבל, יום אחד נוכל להסתובב חופשיים, נשוב לעבודה ולנסיעות. ואז נסתכל אחורה. חשבו עכשיו איך תרצו לראות את עצמכם כשתסתכלו אחורה. איך תרצו לדעת שהתנהגתם בתקופה הזו. האם הייתם מעוררי השראה? האם הייתם מיטביים? התנהגו היום כפי שתרצו לזכור את עצמכם בעתיד.

הסתכלו קדימה בציפייה

ציפייה אינה חוסר סבלנות. לשבת בבית ולשאול את עצמנו כל רגע מתי זה יגמר – זה חוסר סבלנות שימתח ויבזבז את הזמן. ציפייה היא הטמנת זרע באדמה וטיפוחו עד ליום המתאים. ציפייה היא לדעת שיום אחד אני אוכל לחזור לחיים ללא צווים והנחיות ולממש את האני המשתנה לטובה שהייתי בתקופה המשבר. ציפייה היא לבנות תרחישים ויזואליים בראש של אורח חיים אקולוגי יותר עם עצמנו / קהילתנו / סביבתנו והטמעתם בתת המודע. כך, ביום שנפציע מעל פני אדמת לבדותנו, נפרח בצבעים שהעולם עוד לא ראה.

זהו בינתיים. ניפגש כאן. אני מעלה מחשבות ותובנות גם בעמוד הפייסבוק וניתן לפנות אלי גם במייל:segalziv@gmail.com