בשנות השבעים גרנו על הר, שעתיים מדהב. בשבתות היינו אורזים צידנית ויוצאים אל הים הכחול, אל השונית, אל החול החם, אל הקור העז של הטורקיז. אהבנו מאד את החופים של סיני. היינו חוזרים שזופים מידי, שרופים, מתקלפים במשך ימים אחר כך, כואבים. תמיד שמחנו לחזור.
*
דבר אחד חסר לנו בחופי הקסם. לא היה שם את מוכר הארטיקים המיתולוגי מהחוף הצפוני באילת. איש שדוף בעל שיער חלק, הולך בפלג גוף עליון עירום, מבשר על בוא המתוק שיתערבב במלח הים שחדר לנישמתנו דרך הנקבוביות.
*
עזבנו את סיני. הדמויות התחלפו, הקמתי משפחה. אנחנו גרים במצפה רמון. שוב על הר. הים הכי קרוב במרחק של שעתיים נסיעה לצפון או לדרום. אבל בעונות ברוכות בהן יורד הגשם באפריל ובמאי יש לנו ים קרוב, ים משפחתי – הים של מצפה רמון.
*
אל הים של מצפה רמון מגיעים המצפאים, שם הם פוגשים את היורדים לאילת שעצרו לפוש, או את אלה החוזרים מאילת. עם אלה מתחבקים, על אלה מסתכלים בסקרנות. הם לא יודעים שאנחנו מצפאים. הם לא יודעים שאנחנו מזהים מי נטוע במדבר ומי בדרכו מעיר אל עיר.
*
בים של מצפה רמון נמחק הפער בין המצפאים הוותיקים לחדשים. בים של מצפה רמון, בהורידנו את החולצה אנו מורידים את המחיצות האחרות. בים של מצפה כולנו מצפאים כי יש כאן מי שבטח ובטח אינו מצפאי. משום מה זה חשוב. משום מה מדברים על זה. למה? ככה זה במקומות קטנים. אנחנו לא תל אביב. אנחנו הסיירת. סיירת מצפה רמון לטוב ולרע.
*
הקמנו ציליה. הרוח החליטה לבדוק אותה. הציליה שרדה. הרגשנו שניצחנו לרגע את הטבע. הרגע חלף. במשב הבא הגיעה בתנופה חכמה וגרמה לאבנים לזוז, למוטות לנטוש, ליריעה לצנוח כמפרש.
אנחנו לא כועסים על הרוח. היא חברה. כשאנחנו נוסעים ממצפה למקומות אחרים הרוח של מצפה נושבת מאיתנו. מי אנחנו שנכעס על הרוח שלנו. הרמנו את הציליה והכרזנו: תיקו.
*
נשים בחצאיות דקות. כלבים רוקדים ריקוד רטוב. שממית מפזזת בין סלע לקו המים. יונים מלהטטות. גיטרות מרטיטות את הלב. חליל משתלב בהרמוניה. ילדים ממלאים בקבוקים בחול צבעוני. מישהו קופץ מהצוק. יש מי שדואג. כולם צופים בהתרגשות. במדרגות הסלע הגדולות עולים ויורדים אנשים. זוג נותן ידיים. מישהו אומר: אשכרה אם כותבים באינטרנט הים של מצפה רמון זה נמצא. מישהי אומרת: אז אחרי האוכל אלפקות?
*
פתאום באים שניים ילדים יזמים עם צידנית ופאוצ׳. רוצים קרטיב? בטח! דובדבן, לימון, מתוק ועז, מתחבר לשמש הקופחת ולגווני הסלע של הים של מצפה. עפתי משם לרגע אל סיני ואל אילת, נגעתי בכתפי הצורבת ולחשתי – אל תדאג, תמיד יהיה לך ים. גם אם הים יצטרך לבוא אליך.

בתמונה: כפיר ואלרואי, יזמים מצפאים.