החוקרת שטלטלה את מצפה רמון

בשנים 2010 עד 2014 חקרה האנטרופולוגית דוקטור ריינה רעות בנדריהם את מערכות היחסים בין קהילות במצפה רמון. כשיצא המחקר לאור הוא חולל סערה ביישוב. ערן שפי האזין לפודקאסט של ״המעבדה״, סיכם את הדברים והוסיף מחשבות משלו.
משחק כדורגל בין ילדים במצפה רמון 2020

בשנת 2016 פרצה סערה במצפה רמון. המחקר של דוקטור רעות ריינה בנדריהם אודות העיירה התפרסם וגרם לכיווצי בטן בעצם הכותרת שלו: הג׳נטריפיקציה במצפה רמון. 

גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה, או בעברית, עִלּוּת, היא תהליך עירוני-חברתי בורגני מתוכנן או בלתי מתוכנן של מעבר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות – לרוב במרכזי ערים, תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה ודחיקת האוכלוסייה המקורית. פעמים רבות מלווה בתהליך של התחדשות פני הרחובות, שיפוץ בתים ותחלופה של העסקים באזור.

אני מביא כאן את ארבעת הפודקאסטים ששודרו במסגרת המעבדה של תאגיד השידור כאן.  אני ממליץ להקשיב לכל ההסכטים בצורה מלאה ולא להסתפק בסיכומים המובאים כלשונם. מעבר לכך שזה מרתק ומלמד, הרי שהסיכומים לא מצליחים ללכוד תמיד את רוח השיחה ואת הנימים של הדברים.

אל המצפה

סדרת פודקסטים של תאגיד השידור כאן בנושא הג'נטריפיקציה במצפה רמון

חלק 1 – מושגים והכרות עם מצפה רמון

נלמד מהי אנתרופולוגיה חברתית ואת אופני המחקר של יחסי פרט ומדינה וקבוצות ומדינה. במסגרת זו נתמקד במצפה רמון ובתהליכי הג'נטריפיקציה שמתרחשים בה ב-20 השנים האחרונות. נגדיר מושגי בסיס ונחשוב על חלופות למושג פריפריה. עם דוקטור ריינה רעות בנדריהם.

[להאזנה]

סיכום החלק הראשון כפי שהוגש על ידי גיל מרקוביץ:

אנטרופולוגיה היא הענף המדעי שעוסק בחקר האדם מזויות מגוונות שמביאות בחשבון את המרכיבים הרבים בחיינו. למדנו שיש סוגים של אנטרופולוגיה והמחקר שכאן עוסק באנטרופולוגיה חברתית. כלומר התנהגות חברתית שבאה לידי ביטוי ביחסים שבין פרטים ובין קבוצות וגם בין ארגונים פוליטיים. גם היחסים היומיומיים בין הפרט למדינה ובין קבוצות למדינה נחקרים במסגרת זו, שכן אנו פוגשים ופוגשות את המדינה בכל רגע נתון: שימוש בתחבורה ציבורית, שימוש בשירותים ציבוריים נוספים דוגמת קופות חולים, בתי חולים, שירותים שמספקים משרדי ממשלה ועוד.

אנחנו נייחד את סדרת הפרקים לעיירה מצפה רמון ולתהליך שהתרחש בה בעשרים השנים האחרונות. תהליך בשם ג'נטריפיקציה. ג'נטריפיקציה הוא מצב שבו קבוצה חזקה, בעלת הון כלכלי או סימבולי, נכנסת לאזור שבו ישנה קבוצה מוחלשת, ובמשך זמן דוחקת ממנו את הקבוצה המוחלשת.

מצפה רמון נמצאת בפריפריה הישראלית. הצענו להשתמש במושג הדרום הגלובלי במקום המושג "פריפריה", משום שהמילה "פריפריה" משכיחה או מטשטשת תהליכים שהתרחשו בעבר והשפיעו על אופיו של המקום ועל התושבות והתושבים שבו. כאן כדאי לחשוב על חלופה.

מצפה רמון נמצאת במרחק שעה נסיעה מבאר שבע. היא בנויה בצמוד למכתש רמון וגרים בה כ 5000 תושבים. היא ממוקמת באשכול 4 מתוך עשרה אשכולות במדד הסוציואקונומי, שזהו מיקום נמוך, וממוקמת בין המקומות הנמוכים ביותר במדד המעורבות של הפריפירליות משום שהיא מנותקת מאד משאר יישובי הארץ, קל וחומר – ממרכזה של ישראל.

כדי להבין את התהליכים שהתרחשו במצפה רמון המחקר מחולק לארבעה רבדים. זה מלמד אותנו על המורכבות של ג'נטריפיקציה. הרבדים הללו ייבחנו בפרקים הבאים:

• רובד הכלכלי: המעבר בין כלכלה מוסדית לכלכלה יזמית

• רובד תכנוני: תכנון פיסי של מרחבי המקום

• רובד תרבותי בדגש על ההיבט הדתי

• הרובד של הזכרון הקולקטיבי

חלק 2 – התפתחות האוכלוסיה במצפה רמון

נמשיך את ההבנה בנוגע לתהליכי הג'נטריפיקציה שהתרחשו בעיירה מצפה רמון. לשם כך, נלמד רקע למקרה, משנות ה-50 ועד שנות ה-90: תושבות ותושבי המקום, המקצועות המקובלים, השתנות האוכלוסייה והשפעתה הכלכלית והחברתית באזור.

[להאזנה]

סיכום החלק השני כפי שהוגש על ידי גיל מרקוביץ:

בשנות החמישים הגיעו למצפה רמון יוצאי מדינות האיסלאם. רבים מהם לא בחרו לגור במצפה רמון. הם נשלחו לשם כחלק ממדיניות היישוב של מדינת ישראל הטריה. במקום היו מבני המעברה ואפילו תשתיות בסיסיות, למשל צנרת מים, עוד לא הופעלה באזור. ממבנים אלה, שהיו בעצם מחנה עבודה, נבנתה מצפה רמון. 

מקומות העבודה שהתפתחו בה הם כריית מחצבים בקרבת מכתש רמון ועבודות במוסדות הציבור: חינוך, בריאות, רשות מקומית ועוד. מעטים עבדו מחוץ למצפה רמון. למשל בבסיסי הצבא. שוק עבודה מהסוג הזה נקרא כלכלה מוסדית – מצב שבו הגורם העיקרי שמספק את מקומות העבודה הוא המדינה. גם אז וגם היום אחוזי האבטלה במצפה רמון הם גבוהים.

בשנות השמונים החלו להגיע למצפה רמון קבוצות חדשות של מתיישבים במסגרת תוכנית "שפת מדבר" – תוכנית של מדינת ישראל לפיתוח תיירות אזורית בעזרת הקמת חוות בודדים. תוכנית, שאגב, לא פורסמה במכרז. החוואים שילמו סכום ראשוני וקיבלו עבורו את שטחי האדמה שעליה תקום החווה שבה יהיה גם היבט תיירותי, כך דרשה המדינה: לשלב בין תיירות לחקלאות. 

עשרים שנים מאוחר יותר, בתחילת שנות האלפיים, גם חרדים לאומיים הצטרפו למצפה רמון. חלקם הגיעו לחוות הבודדים ורבים מהם השתלבו במוסדות הציבור. בעיקר הנשים, שכן הנשים למדו תורה. 

שלוש קבוצות נוספות שפועלות במרחב אך לא נתמקד בהן הם עולים מברית המועצות לשעבר, שהגיעו למצפה רמון בשנות התשעים, הבדואים שחיים באזור והעבריים. 

חוות הבודדים באזור מצפה רמון הן דוגמא אחת לכלכלה היזמית שלא פתוחה לכל משום שתנאי הסף שלה מגבילים, למשל את האוכלוסיה המקומית המוחלשת. תיירות הבוטיק היא דוגמא אחרת לשינוי הכלכלה באזור. עסקים קטנים שמספקים שרותים ומוצרים, בעיקר לקהל היעד התיירותי.

הקבוצה של המתיישבים החדשים במצפה רמון, גם החילונית וגם החרדית-לאומית, תופסת מקומות עבודה רבים באופן שדוחק את האוכלוסיה המקומית החוצה. נוצרה כלכלה אקו-יהודית. כלכלה שבה מעורבות שתי הקבוצות ומוצאות מכנה משותף לפעול סביבו, והוא בעיקר ערך הקיימות: השמירה על משאבי הטבע, שימוש חסכוני בהם. הכלכלה האקו-יהודית יצרה כר פורה לשיתופי פעולה גם בתחומים אחרים שנראים לנו לכאורה פחות טבעיים לשתי הקבוצות. למשל שיתופי פעולה בתחום החינוך ובפוליטיקה. חשוב לציין ששיתופי הפעולה לא מתרחשים בהעדר מוחלט של מכנה משותף, אלא על בסיס שייכות לאותה קבוצה אתנו מעמדית. 

חלק 3 – כניסת הקהילה החרד״לית למצפה רמון

נעקוב אחרי סיפורה של מצפה רמון גם אל שנות האלפיים, שבמהלכן הגיעה למצפה רמון קהילה של חרדים לאומיים שיצאו מדימונה. כדי להבין את השפעתה של הקהילה החדשה נלמד את המושג "הון סימבולי" ונכיר את אורח החיים שמקיימת הקהילה וחשוב לה לשמר. נעקוב אחרי ההתפתחויות של אלה בתחומי החינוך והתרבות במצפה רמון.

[להאזנה]

סיכום החלק השני כפי שהוגש על ידי גיל מרקוביץ:

בשנות האלפיים הגיעה למצפה רמון קהילה חרד"לית – חרדים לאומיים, שיצאו מדימונה והתיישבו במקום החדש. הקהילה הצטרפה למרקם החברתי במצפה רמון, שהיה מורכב בזמנו משתי קבוצות עיקריות: המתיישבים הוותיקים שהגיעו בשנות החמישים, והמתיישבים החדשים שהגיעו בשנות השמונים. לחרד"לים יש מוניטין גבוה, ועל אף שבדרך כלל מדובר באוכלוסיות עניות, הן נחשבות לאוכלוסיות איכותיות. זהו מעין מיתוג שנוצר להן. המיתוג הזה הוא סוג אחד של הון סימבולי: הון שפותח דלתות של הזדמנות, כפי שצוין קודם. 

החרד"לים מאוגדים בעוצמה סביב רעיון אמוני וסביב דרך שבה יש לממש את הרעיון הזה. הרעיון האמוני מכתיב מנהגים ופעילויות שקורים בשגרה, שמעצבים את אורח החיים של החברות והחברים באותה קהילה ואלה מקרבים ביניהם ומאפשרים להם לפעול יחד. כך הקימו החרד"לים את בית הספר ששיטת החינוך בו תואמת את אמונתם. בית הספר גדל במהירות ובהתעצמותו צמצם את בית הספר הממלכתי דתי שבו למדה רוב האוכלוסיה המקומית המסורתית. 

יש מי שהחליטו בתגובה לשלוח את ילדיהם לבית הספר החרד"לי (התורני) בתהליך איטי של התחרדות. יש מי שבחרו לשלוח את ילדיהם לבית הספר הממלכתי דתי שבירוחם. יש מי ששלחו את ילדיהם לבית הספר הממלכתי הרגיל, כלומר בלי היבט דתי כלשהו. יש מעטים שצרפו את ילדיהם לבית הספר הדמוקרטי "רותם" שהקימו המתיישבים החדשים. 

נוסף על הזירה החינוכית החרד"לים משפיעים בזירות נוספות. למשל הרווחה. חשוב לציין שקהילה זו רואה בעשייה שלה שליחות – הפצת מעשים טובים והעלאת הרמה המקומית. יש כאן שילוב של שני ערכים: לימוד תורה והשתלבות במקום במטרה להגיע בסופו של דבר לכינון מדינת הלכה בישראל. 

האוכלוסיה המקומית הוותיקה לעומת זאת מודרת לשולי העיר, או אף יוצאת לחפש חלופות חינוכיות ותרבותיות או משתלבת בזרם החרדי-לאומי. 

חלק 4 – ארבעה נרטיבים למצפה רמון

נצרף מושג משמעותי לשיחות על אודות תהליכי ג'נטריפיקציה במצפה רמון: זיכרון קולקטיבי. זהו מעין ידע חברתי שממלא תפקיד בתודעה שלנו, גורם בעל חשיבות בהבניית הזהות שלנו בהווה. נלמד כיצד משפיעים תהליכי הג'נטריפיקציה במצפה רמון על הזיכרון הקולקטיבי של תושבות ותושבי המקום. נכיר את המרכיבים של הזיכרון הקולקטיבי, הקבוצות שנכללות בו או לא מספיק נכללות בו.

[להאזנה]

סיכום החלק השני כפי שהוגש על ידי גיל מרקוביץ:

זכרון קולקטיבי הוא סוג של ידע חברתי שממלא תפקיד בתודעה שלנו. הזכרון הקולקטיבי הוא גורם בעל משמעות בהבניית הזהות שלנו בהווה. ההיסטוריה היא מקבץ אירועים שאינם מחוברים אלינו בהכרח, בעוד זכרון קולקטיבי הוא מקבץ אירועי עבר שמשפיעים על עיצוב הזהות בהווה, ואף להיפך: הזהות בהווה תשפיע על העבר הקולקטיבי. למשל בכך שתפאר אירוע אחד על פני האחר. 

השינויים שמתרחשים במצפה רמון בעשרים השנים האחרונות משפיעים על הזכרון הקולקטיבי בעיירה. כדי להבין איך קורה הדבר עקבנו אחרי אירועי פאנל הוותיקים שהוא חלק מחגיגות חג המכתש.

חג המכתש הומצא בשנת 2010 במטרה לייצר גאווה מקומית ותחושת שייכות סביב ביצת הזהב הטבעית המקומית. הפאנל נועד לתת במה לוותיקי העיירה לספר כיצד היא הוקמה. 

בתוכנית נסקרו שלושה סיפורים שסופרו בשלוש שנים שונות. 

הסיפור הראשון, ששמו ארץ המכתשים, קישר בין הנרטיב הפלמ"חי לבין מכתש רמון ומצפה רמון על אף שהקשר איננו ישיר משום שפעילות הפלמ"ח באזור לא היתה למטרות הקמת מצפה רמון. באותו הפאנל ממש עלה אדם נוסף לדבר ושיתף את הקהל בזיכרון שלו שבו גרשו את הבדואים ממרחב מצפה רמון. 

הסיפור השני – עיירת העולים – הציף באופן חלקי ותוך שימוש רב בהומור את הדיכוי המזרחי. 

הסיפור השלישי – הקואופרטיב העירוני – מספר על הנסיון של ההקמה של מצפה רמון בתור קואופרטיב עוד בשנות החמישים. 

הסיפור הרביעי הוא הסיפור שקיבל את מירב לגיטימציה ומקבל אותה עד היום, מכיוון שהוא מתאים למיתוג החדש של העיירה: עיר שבה קהילה של קהילות, ולא עיר שבה קהילה מקופחת, או לחלופין עיר שהוקמה בידי חלוצים. 

 

 

הפודקסטים הופקו על ידי תאגיד השידור במסגרת פודקאסט ״המעבדה״

עורכת המחקר: דוקטור ריינה רעות בנדריהם – אנטרופולוגית חברתית ומומחית לאנטרופולוגיה של המדינה והמרחב. חוקרת ומרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת ספיר. 

תחקירנית: אביטל שוסהיים כהן

טכנאית באולפן: חן עוז 

הביאה לשידור: ירדן מרציאנו

עורכת תוכן ומגישה: גיל מרקוביץ

לעמוד המעבדה  

התייחסות למחקר

בעיני המחקר הנ״ל מרתק, מלמד ומעורר מחשבה. הקשבתי לשידור קשב כפול: פעם אחת כמאזין מין השורה, ופעם שניה האזנה ביקורתית, כמצפאי שמכיר את החומר מבפנים.

אי אפשר לספר את סיפורו של מקום מורכב כמו מצפה רמון בערוץ אחד בלבד. המחקר הוא דרך אחת לספר את הסיפור של מצפה רמון, והרוצה להכירה לעומק צריך לייצר פגישות בלתי אמצעיות עם תושבי מצפה רמון.

כשיצא המחקר לאור פרץ שיח סוער בישובנו המבודד. דוקטור בנדריהם מציינת שיש לחלק מהמצפאים ויכוח עם המחקר. היא מסבירה שאף אחד לא רוצה שיראו אותו כאוכלוסיה חלשה או להיפך, כאוכלוסיה חזקה משתלטת. אני חושב שזה נכון, הולך צעד אחד קדימה, וטוען שאין לספר את הסיפור של מצפה רמון דרך הסתכלות על קהילה כחלשה או חזקה, ומה זה בעצם אומר חזק וחלש? המדדים הללו בעייתיים בעצם הכללתם. אלה ביטויים שעוזרים לנו לתקשר, לחשוב, לעבוד, אבל אלה גם ביטויים שמייצרים חומות ומפרידים וחוצצים בין אנשים, מגדרים ומגדירים אנשים וכולאים אותם בתודעה מסוימת. 

אין זה מתפקידו של חוקר להביא לאחדות במקומותינו. להיפך – תפקידו להצביע על תהליכים, על מגמות. חוקר מעצם הגדרת תפקידו מחפש את הקבוצות, את מערכות היחסים, את הדינמיקה החברתית-פוליטית. השפה שלו היא שפה של פירוק לגורמים. בדברו על הגורמים האלה, אפילו בלי כל כוונה רעה, הוא מייצר פלגנות. כל אדם שקורא את המחקר מוצא את עצמו בקבוצה מסוימת, לומד על האינטרסים של קבוצה אחרת וחש את האינסטינקט הבסיסי כל כך לשרוד, לשמור על זהות הקבוצה שלו, להתנגד לקבוצה השניה שעשויה לאיים על המרחב שלו.

 

התקשורת מסכסכת בין תושבי מצפה רמון

לא די בכך שמדובר בנושא, רגיש, הרי שב Ynet החליטו לתת כותרות שהן לא פחות מזריקת רימון נפץ לתוך חדר: ״כך נדחקו התושבים הוותיקים ממצפה רמון״ וגם ״כך שינו האשכנזים את המציאות במצפה רמון״. אחרי שקוראים את שני המשפטים הללו מה שנשאר בראש זה הדבר הבא: כך דחקו האשכנזים את התושבים הוותיקים במצפה רמון.

במסווה של עיתונות מכובדת התנפלו ב Ynet על הנושא ברגל גסה ויצרו סכסוך בין תושבי מצפה רמון. די בכותרת בעייתית כדי להדליק את אש הפלגנות. ברגע שמשהו כתוב בעיתון הרי הוא נתפס כאמת, ולפעמים גם לתושבים שמכירים את המקום בו הם גרים יותר טוב מכל חוקר, קל להתבלבל. וכך סערה לה מצפה רמון במשך מספר ימים, עד שחלף לו הגל העכור ושבה השגרה למקומה. 

אין מה להאשים את Ynet בכותרות שבחרו: מטרתו של גוף זה היא להרוויח כסף, והוא לא יוכל לעשות זאת אם לא יהיה לו רייטינג גבוה. רייטינג גבוה משיגים בעזרת כותרות שמעוררות רגשות עזים. כל שנותר לנו זה להיות מודעים לכך ולקחת את הדברים בערבון מוגבל. 

 

מדרום תפתח הטובה

יש דבר יפה שקורה במצפה רמון, והוא קשור באופן שבו תופס אדם את חברו. שמעתי את זה מרותי ביטון, מנהלת מחלקת הנוער ביישוב. במסגרת מפגשים שעוסקים בקריה החינוכית המתוכננת היא סיפרה על ילדותה ודרכה במצפה רמון כמדריכה צעירה. בתפיסת עולמה רואה רותי את תושבי מצפה רמון דרך פילטר אחד בלבד – היותם מצפאים. הם לא אשכנזים או ספרדים, מרוקאים או רוסים. הם לא שחורים או לבנים, בדואים או רוחניקים. הם מצפאים. כך גידלו אותה וכך היא כיום – אישה עם לב רחב ועשייה בלי קץ שאף אחד לא הצליח לייצר לה חומות בתוך הראש. 

אני חושב שרותי אינה היחידה שמפילה את החומות בעצם יחסה לאנשים. יש רבים במצפה רמון שזו דרכם. אני יכול להעיד על עצמי שרק בהגיעי לשנות העשרים של חיי התוודאתי למושגים כמו אשכנזי וספרדי. מאיפה חילחל השיח המפלג לתוך חיי? מהתקשורת? משיחות עם אנשים? אני לא יכול להצביע הרגע המדויק. אני כן יודע שעד היום איני דובר את השיח המפלג והייתי רוצה שילדיי יזכו לחינוך דומה. עם דמויות חינוכיות כמו רותי ביטון, אני יודע שהחיים במצפה רמון יכולים לאפשר את זה.

מצפה רמון מושפעת מהשיח הציבורי הרווח בישראל, וכיום היא נמצאת בצומת דרכים של החלטה לאן הולך השיח המקומי – האם למקומות של הפרדה, חשש ופחד מן האחר או שמא האפשרות של אחדות, שותפות גורל (גם אם לא שותפות דרך), אחווה, קבלה ופתיחות.

השיח על שבטים בתוך עם ישראל הוא שיח רווח, במיוחד לאחר שקיבל התייחסות של נשיא המדינה, מר ראובן ריבלין. הדבר אינו מוצג כמצב הרצוי אלא פשוט כתמונת מצב. מצפה רמון היא מקום נדיר שיש בו ריבוי קהילות/שבטים, מעין מיקרו קוסמוס המייצג את עם ישראל על כל גווניו. האם נוכל לשמש דוגמא ולהראות שיש ביכולת השבטים השונים לגור יחדיו, לקיים דיאלוג מכבד, לראות האחד את צרכיו של האחר, לשהות באותו חדר וללמוד, לדון, לשיר בלא מורא? האם נצליח להראות שריבוי תרבויות הוא יופי ועושר ודווקא בכך כוחנו? שמגוון דרכי חיים הם חוזק ולא בעיה? 

אם נצליח אזי ממצפה רמון יצמחו בשורה, השראה ותקווה לכל עם ישראל.

בתמונה הראשית: ילדי בית הספר התורני (החרד״לים) וילדי בית הספר הדמוקרטי (החדשים) משחקים בכדורגל. את המשחק יזמו הילדים. את התמונה צילם ושיתף מנהל בית הספר הדמוקרטי, עמיחי הס. 

 

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב pinterest
פינטרסט
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב email
מייל
שיתוף ב print
הדפס

עוד דברים שעשויים לעניין אותך

הדס מאיר בפתח המאפיה לשה במצפה רמון
המלצות לתייר
מערכת החוויה המצפאית

רובע דרכי הבשמים במצפה רמון – מדריך למבקר

רובע דרכי הבשמים במצפה רמון תופס תאוצה והופך בבטחה למרכז תרבות. תוכלו לפגוש ברובע גלריות, פאבים, הופעות, חנות יד שניה, מאפיית בוטיק ועוד הפתעות. הוסיפו לכך את האנשים הנחמדים שבמקום ואת עבודות האמנות המעניינות שעל קירות בתי העסק והרי לכם נקודת עניין שאסור לפספס.

קרא עוד »
mood_bad
  • אין תגובות עדיין
  • הוסף תגובה
    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות
    X