ההיסטוריה של מצפה רמון - נקודות ציון
בכל התקופות סבבו בהר הנגב רועים-נוודים, ובפרקי זמן מסוימים הוקמו גם יישובים קטנים, תחנות מסחר ומצודות.
300 לפני הספירה עד 700 לספירה לערך
פעילות ב"דרך הבשמים" מחצי האי ערב ומקרן אפריקה כגשר אל נמלי הים התיכון.
1948-1917
בתקופת המנדט הבריטי עובדו שטחים חקלאיים בהר הנגב בידי בדווים.
1947
ייסוד קיבוץ משאבי שדה בצפון האזור.
1948
ערב מלחמת העצמאות חיו בנגב 70,000 בדואים, ובשנת 1951 – 13,000 בדואים.
יולי 1949
תום מלחמת העצמאות
1951
הקמת "מחנה העצמאות" לפועלים שעסקו בסלילת הכביש לאילת (נחנך בפברואר 1954).
מאי 1952
ראשית פעילות חברי קיבוץ שדה בוקר במקום.
פברואר 1954
קיבוץ שדה בוקר רוכש את "מחנה עצמאות"; מחצבת הגבס "אבן וסיד" מופעלת במכתש רמון.
מאי 1956
קואופרטיב מתיישבים, "האגודה החקלאית השיתופית במצפה רמון", בראשות חגי אבריאל (שדה בוקר) עולה לקרקע. משפחות המייסדים מצטרפות בחודש דצמבר.
ינואר 1957
השלמת ארבעים יחידות דיור במצפה רמון.
ספטמבר 1958
פירוק "האגודה החקלאית השיתופית במצפה רמון" והחלפתה ברשות מוניציפאלית.
1957
הקמת משרפת גבס במכתש רמון.
לידת רמון, הילד הראשון ביישוב (נובמבר).
1958
הקמת אזור התעשייה שננטש לימים, איפה שממוקם כיום ה״חי רמון״.
1959
הקמת מרפאה; מקורות תעסוקה: מפעלי "חרסית וחול זך" ו"אבן סיד" הכולל מחצבה ומשרפת גבס.
1960
חנוכת פונדק "מפגש הנבטים" על שפת מכתש רמון.
15 ביוני 1961
אירוע "חמש שנים למצפה רמון", שבו ניטעה "חורשת המאה" לציון מאה משפחות ראשונות ביישוב; 370 תושבים מהם 160 ילדים, 110 יחידות דיור, 180 נוספות – בבנייה, ו- 100 בתכנון.
נובמבר 1961
עולה לקרקע גרעין העיר השיתופית (יוצאי חיל האוויר).
1962
נוסד גן הפסלים על שפת מכתש רמון; משה גלייזר מתמנה למזכיר מועצת הפועלים; נפתחת מרכזת טלפונים אוטומטית לשלושים מנויי הטלפון ביישוב.
אוקטובר 1963
פירוק גרעין העיר השיתופית; דב הרשקוביץ נבחר לראשות הוועד המקומי הראשון.
היישוב הופך עיירת פיתוח הקולטת עולים מארצות שונות.
1964
היישוב מוכרז כמועצה מקומית; אורי וולטש נבחר לראשות המועצה ומכהן עד שנת 1968.
1965
עולים מצפון אפריקה ומרומניה מגיעים ליישוב.
1967
נפתח כביש הערבה לאילת, המנתק למעשה את היישוב מציר התנועה הראשי לדרום הארץ.
1968
בית הספר לקצינים של צה"ל, בה"ד 1, עובר למרחב מצפה רמון.
1969
קו צינור נפט אילת אשקלון נחנך לאחר שנבנה במשך 18 חודשים.
צבי הזן נבחר לראשות המועצה המקומית ומכהן עד שנת 1973; קטיושות נופלות על מצפה רמון.
1971
הקמת מצפה הכוכבים ע"ש פלורנס וג'ורג' וייז; היישוב מונה כ 1400 נפש.
1972
הקמת מתפרת "העצמאות" ההופכת עם השנים סמל המאבק על יצירת מקומות עבודה ביישוב.
1973
אליהו שפירא נבחר לראשות המועצה המקומית ומכהן עד שנת 1968; הקמת אכסניית הנוער הראשונה.
1974
חברת "אגד" מפסיקה את נסיעות האוטובוסים דרך מצפה רמון לאילת וממנה.
1980
הסכם השלום עם מצרים מביא להקמת בסיסי צבא בנגב ולחיזוק דמוגרפי.
1986
שמואל כהן נבחר לראשות המועצה המקומית ומכהן עד שנת 1993; הרחבת גן הפסלים ביוזמת עזרא אוריון.
1988
היישוב מונה 3,000 נפש.
1990
עולים מאתיופיה ומברית המועצות מגיעים למצפה רמון.
ראשיתה של הקהילה הדתית במצפה רמון, עם הקמת הישיבה התיכונית הסביבתית של הרב דוד אביחיל.
1993
סמי שושן נבחר לראשות המועצה המקומית ומכהן עד שנת 1998.
1995
אירוע "דו קיום" ביוזמת מוזיאון האמנים נערך באזור התעשייה הנטוש ומביא אמנים נוספים מתחומים שונים להתגורר ולפעול במקום.
1998
דרור דבש נבחר לראשות המועצה המקומית ומכהן עד שנת 2003.
1999
ייסוד האנגר "אדמה" של להקת המחול של ליאת דרור וניר בן גל (פועל במקום עד 2016).
2000
סגירת מתפרת "העצמאות". 57 התופרות המפוטרות מתבצרות במפעל במשך שישה שבועות. לאחר מאבק הן פותחות בסיוע ההסתדרות את מתפרת "מצפה עצמאות".
הקמת גרעין תורני בראשות הרב צבי קוסטינר.
2002
מוקרנת סדרת התעודה "דרומה" של ג'ולי שלו ודורון צברי, העוסקת בסיפור המתפרה והתופרות.
2003
סמי שושן נבחר לראשות המועצה המקומית ומכהן עד שנת 2006; ויקי כנפו יוצאת כמנהיגת מאבק אימהות חד-הוריות למסע מחאה רגלי לירושלים.
2006
פלורה שושן נבחרת לראשות המועצה המקומית ומכהנת עד שנת 2013.
2007
"דרך הבשמים" הנבטית בנגב מוכרזת על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
2010
נוסד מגזין לתרבות, חברה וסביבה, "כביש 40" (יוצא לאור עד ינואר 2015).
2011
מלון "בראשית" של רשת "ישרוטל" מוקם על שפת המכתש; מאושרת בממשלה "תוכנית פראוור" להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב; מוקמים קואופרטיב "העגלה" (מרכול שכונתי עצמאי) ו"מרכז הצעירים".
2013
רוני מרום נבחר לראשות המועצה המקומית; מוקם אתר הנצחה ע"ש אילן רמון בתוך מרכז המבקרים "מכתש רמון"; מוקמת ביישוב סוכנות הפרסום "McCann Valley"; מאושרת בנייתו של מנחת מטוסים מצפון ליישוב.
2014
נוסד מגזין התושבים "המצפה"; הקמת התחנה האינטרנטית "רדיו סבתא", ע"ש יעל קרן; אירוע "מדברן" נערך במרחב הר הנגב.
2015
היישוב מונה 5,500 נפש.
2016
חוגגים 60 שנה להתיישבות במצפה רמון.
לתעוד התערוכה ״הר החלומות״ על מצפה רמון באתר מוזיאון ארץ ישראל.
לרכישת הקטלוג המלא, כאן.
מצפה רמון: חלומות, שברים, חלומות / גיא רז
"תחנה בדרך"
דומה, כי בכל שנות קיומה של מצפה רמון היא מטלטלת בין חלומות ושברם, כפי שעולה מעיתונות התקופה: חלומו של חגי אבריאל להקים את היישוב ב-1956 ועזיבתו את המקום ב-1960; הגעתם של חברי הקואופרטיב העירוני ב-1961 ופירוקו כעבור שנה במה שהוגדר כ"קברו של החלום"(1); הקמת גן הפסלים ב-1962 כתקווה למרחב אמנות וחידושו החד-פעמי רק ב-1986; "מרד המִתְרָסִים" ב-1963 שבו מחו התושבים על מחסור במוצרי מזון וחסמו את הכביש לאילת (2); פתיחת כביש הערבה ב-1967 כעורק התחבורה המרכזי לאילת שהפך את מצפה רמון למקום שאין עוברים דרכו, או כפי שנכתב: "הכביש ברח ממצפה רמון" (3); סגירת מפעל "חרסית וחול זך" במכתש רמון כעבור ארבע שנים, שהיוותה לדעת תושבים רבים את "התחלת הקץ" של היישוב (4) ועוד ועוד.
אמנם בשנת 1968 נחנך בסמוך בית הספר לקצינים בה"ד 1 דבר שתרם לחיזוק היישוב, אך הלוך הרוחות במקום לא השתנה: "עיירה בודדת בלב הר הנגב" (1969) (5), "עיירה תקועה על שרטון" (1970) (6). בנוסף התחוללה תסיסה בקרב התושבים המקומיים נגד "הכושים העבריים" על רגע קטטה בין תושב המקום לנשים מהעדה (1971) – ומן הצד האחר, נחנך מצפה הכוכבים באותה השנה. ב"מעריב לנוער" נכתב תחת הכותרת, "השנים הרזות של מצפה רמון", כי גדל במקום נוער החי מהבטחות, מתבסס על תקוות ומתאכזב מהמציאות בכל יום מחדש (1974) (7). כעבור שנתיים, תכנית-האב לפיתוח הנגב מתפרסמת ויעדה "כמליון תושבים בדרום", אך שנה לאחר מכן עוזבות את היישוב שלושים משפחות בהעדר בית ספר תיכון (8).
הסכם השלום עם מצרים מפיח תקווה חדשה, ומפוני סיני מיועדים להתיישב במצפה רמון, אך מלחמת "שלום הגליל", הפורצת שנתיים לאחר מכן, טורפת את הקלפים ומסיטה את מרכז הכוח הצבאי והאזרחי לצפון הארץ. ב-1980 נכתב כי "25 ס"מ מפרידים בין מצפה רמון לבית המרקחת": משרד הבריאות אינו מאשר פתיחת בית מרקחת במקום, מאחר שהמבנה המיועד לאכלוסו נמוך ב-25 ס"מ מהתקן (9). בשנות השמונים מצטמצמים או נסגרים המפעלים "אורלייט", "פלסטיקה", "פקקי כתר" ובית חרושת למזוודות. "כשילדינו יעזבו את מצפה רמון, גם אנחנו נלך" (10), אומרת ג'ני קניאס, מוותיקות היישוב, ל"מעריב" ב-1986.
בכתבה "תחנה בדרך" משנת 1999, נאמר כי גם יזמי התיירות הזעירים ואוהבי המדבר, הנמשכים למצפה רמון ומעמיסים עליה תקוות מדומות, מתישות, אינם מצליחים לחלץ את העיירה בת 5,200 התושבים ממעגל האבטלה והעוני (11). ובאותה רוח כעבור שנה: "כמו ערער במדבר, למרות נתוניה הטבעיים, נוף מדברי מרהיב, אוויר נקי וסביבה פסטורלית, שיכלו להפוך אותה לאתר תיירות חשוב, לא נמלטה מצפה רמון מגורלן של ערי הפיתוח – אותם תככים, אותה זירה רוויה במאבקים, אלימות ואיומים" (12)."לא מספיק שהנגב הפך לפח זבל אקולוגי, רוצים להפוך אותו לפח זבל אנושי", מצוטט ב-2003 (13). "במצפה רמון פועל רק סופרמרקט אחד – והתושבים משלמים 28% יותר" (14) מדווח ב-2011. ובשנת 2015: "מחשש לחידוש הכרייה במצפה רמון: התושבים יוצאים למאבק במחצבות. עד לאחרונה לתושבים היתה סיבה לאופטימיות: הוכרז על הקמת מתחם תיירות והמאבק להקמת פארק נשא פרי. אך מכרז לחידוש הכרייה עלול להסב נזק בריאותי, להרחיק תיירים ולפגוע בפארק המיועד." (15) ובסוף שנת 2016 נקבע, כי גם המלון היוקרתי שנבנה על שפת המכתש לא הציל את מצפה רמון". (16)
כל המובאות הללו העוסקות במצפה רמון מציבות את המבקר בתערוכה בעמדת פתיחה לא נוחה. השאלה – למה המקום הזה לא הגשים את הציפיות הגבוהות שנתלו בו במרוצת השנים – משותפת למתחולל ביישובי הפריפריה בכלל ובעיירות הפיתוח בפרט. יחד עם זאת, התערוכה מציגה את מכלול החיים בשישים שנות קיומו של יישוב מרוחק ומבודד זה, הנטוע באזור מרהיב ביופיו, ומעניקה בריבודה ההיסטורי מבט קדימה, אל מעבר לפרשת הדרכים של ימינו.
המרחב הגיאוגרפי של מצפה רמון
הנגב, מרחב גיאוגרפי בעל אופי מדברי, מהווה כשישים אחוזים משטחה של מדינת ישראל ותופס את חלקה הדרומי. מרחב הר הנגב הוא שורת רכסים מקבילים בכיוון צפון-מזרח לדרום-מערב, ששיאם מגיע ל-1037 מ' בהר רמון. במרחב זה מצויים המכתש הקטן, המכתש הגדול ומכתש רמון, היוצרים תופעה גיאולוגית ייחודית בעולם כולו, שהחלה לפני כמאה מיליון שנים.
מבחינה היסטורית יש להבדיל בין בקעת באר שבע, הראויה לעיבוד חקלאי (גבול קו הגשם) ועל כן נושבה תמיד ביישובי קבע, לרבות ערים בצורות, לבין הר הנגב הצחיח יותר. במרחב הגיאוגרפי של הנגב התקיימו מקדמא דנא בני אדם, בעלי-חיים וצמחים, שחָלקו תנאים קשים, ובעיקר מחסור במים, במקומות מוצלים ובמקורות מזון, כמו גם מזג אוויר חם עד מאוד ביום וקר ביותר בלילה.
במשך כל התקופות ההיסטוריות ועד ההתיישבות היהודית בהר הנגב (בעיקר אחרי קום המדינה), חיו ונדדו במרחבים אלה בני עמים שונים, כגון כנענים, יהודים, אדומים, נבטים וערבים. בתקופות מסוימות נוסדו בהר יישובים קטנים, תחנות מסחר ומצודות, ובאחרות סבבו בו רק נוודים. שיא הפעילות וההתיישבות באזור היה בשנים 300 לפנה"ס עד 700 לספירה לערך, עם כינונה של "דרך הבשמים" מחצי-האי ערב ומקרן אפריקה. הדרך פעלה בשני נתיבים: הימי – דרך ים סוף ונמליו כגון עציון גבר (אילת) בתקופת המקרא; והיבשתי – דרך עבר-הירדן והר הנגב, לרבות הערים הנבטיות-ביזאנטיות דוגמת עבדת שבטה וחלוצה, בואכה נמלי הים התיכון, ובראשם אשקלון, עזה ואל-עריש.
הבדווים בהר הנגב (17)
בשלהי השלטון העות'מאני ובשנות המנדט הבריטי נהפכו רוב הבדווים תושבי הר הנגב, לנוודים למחצה ועסקו גם בחקלאות בעונת החורף, לצד הגידול המסורתי של בעלי חיים. בהמשך, עברו הבדווים בהדרגה להתיישבות קבע.
לפני קום המדינה נכלל רוב אזור הר הנגב בתחום מושבם של שלושה שבטים ממטה אל עזאזמה: מחמדיין (3,400 נפש) במרחב ירוחם ודרומה עד מצוקי נחל צין; עסיאת (1,000 נפש) במישור שדה בוקר ודרומה עד חורבות עבדת ומערבה עד רכסי ההרים שמעבר לנחל בוקר; סראחין (1,300 נפש) באזור נחל צין, מעין עקב מזרחה עד עין צין ומעלה עקרבים, דרומה עד נחל פארן ומערבה עד ניצנה.
בעקבות מלחמת העצמאות נטשו רובם את האזור, ורק מעטים מבני השבטים סראחין, עסיאת ושבט קטן נוסף (ג'נאביב) נשארו. חלק מהבורחים חזרו ב-1954 וחברו למי שנותר באזור. ב-1978 התגוררו במרחב ירוחם – מצפה רמון כשבעים משפחות שמנו כ-400 נפש, מרביתן משבט סראחין. בדצמבר 2013 הפסיקה הממשלה את הדיון ב"תוכנית פראוור" להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב.
חזון ההתיישבות בהר הנגב
ההתיישבות היהודית המודרנית בהר הנגב, שהחלה עם הקמת קיבוץ משאבי שדה ב-1947, התגברה לאחר מלחמת העצמאות, בעיקר בשנות החמישים (שדה בוקר, מצפה רמון והערים ירוחם ודימונה). אגף התכנון הממשלתי, שהוקם כבר בקיץ 1948, שם לו למטרה לאכלס את הארץ על בסיס תכנון כולל תוך שיתוף פעולה בין המרכז האזורי העירוני והעורף החקלאי-תעשייתי, כמו מצפה רמון ומפעלי מחצבים.
ההתיישבות בנגב מזוהה בראש ובראשונה עם ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, שירד בדצמבר 1953 לשדה בוקר שבנגב, שבוע לאחר התפטרותו מכהונתו, וחי שם עד יום מותו בשנת 1973. עוד לפני מלחמת העצמאות אמר בן גוריון: "על מה אנו מגנים? לא אוכל לקבל העצה שלא להגן על המדבר – באשר אנו חייבים בהגנת תל אביב. אם לא נעמוד על המדבר – לא תעמוד תל אביב. קיומו של הנגב הוא אולי ממשי יותר מקיומה של תל-אביב. […] אם לא ניקח עכשיו את המדבר – לא זו בלבד שהנגב 'יברח' – אלא איני בטוח אם נוכל לשמור בידינו את תל אביב. והשאלה אינה אם לעזוב או לא לעזוב את הנגב, אלא אם ללכת או לא ללכת לנגב. אין אנו נמצאים עדיין בנגב." (18)
בינואר 1955 קבע בן גוריון: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו – כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה וישובה. מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי." (19) ועוד הוסיף: "אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה." (20)
בשנת 1951, החלה סלילת כביש 40 – שהיה לעורק התחבורה המרכזי לאילת, מלב הארץ דרומה – בפיקודו של מאיר בית-אש, קצין ההנדסה של פיקוד דרום, ובהשתתפות פועלים אזרחים ובהם בדווים רבים. תנופת הפיתוח שהביא עמו מפעל הדרכים היוותה שיקול מרכזי בהקמת היישוב החדש במצפה רמון. באותה שנה הוקם על שפת מכתש רמון "מחנה העצמאות", אשר שירת את סוללי הכביש. ב-1952 קם קיבוץ שדה בוקר. לאחר שחיל ההנדסה עזב את המחנה בסוף אוגוסט 1953, לקח הקיבוץ לידיו את המחנה על ששת צריפיו וכעבור חצי שנה אף רכש אותו מידי חברת "מחצבי ישראל". במקביל, הקים הקיבוץ במכתש רמון את מחצבת הגבס "אבן וסיד" והפך את המחנה לבית הארחה, שאירח ביום כשבעים איש מקרב עובדי הסביבה והיווה מקור הכנסה חשוב לבעליו.
באמצע שנת 1955 הוקמה ועדה משותפת למשרד העבודה, לסוכנות היהודית ולצה"ל, אשר בחנה את האפשרויות להקמת יישוב קבע במצפה רמון. בסוף אותה שנה החל חגי אבריאל לנסות לקדם תכנית לפיתוח המקום, אך נתקל בבעיות תקציביות מצד משרד האוצר ובמחסור בתשתיות מים. אבריאל, שעבד במחצבה כחבר הקיבוץ, פנה לחבריו בניסיון לשכנעם לסייע בהקמת יישוב עצמאי במצפה רמון, אך משנתקל בהתנגדותם עזב את שדה בוקר בראשית 1956. הוא פנה לקבלת סיוע למימוש תכניתו ממוסדות שונים כמו ההסתדרות, הסוכנות היהודית ומשרדי ממשלה. אבריאל ביקש ליצור גרעין מקצועי להתיישבות וביקר בלשכות העבודה בלוד ובבאר שבע, שם ניסה לשכנע בעלי מקצוע להצטרף ליישוב.
בן גוריון, בביקורו במצפה רמון כעבור שנה, העלה על נס את נחישותו של אבריאל: "אפשר להקים פה יישוב של מאות משפחות ונחוץ 'אבא' למקום. צפונה ממצפה רמון האדמה טובה לחקלאות – אם יובאו הנה מים. מישורים גדולים המתפללים להשקאה. יש עתיד למקום זה. התושבים: מרוקאים, הונגרים, אלג'ירים ועוד. רק חגי מסוגל בעקשנותו החלוצית לאסוף אנשים אלה ולהביא אותם עם משפחותיהם לשממה הזאת." (21) בן גוריון אף ניסח בהקשר זה את המשפט הבלתי נשכח: "במקום שנשים תולות חיתולים על חבל כביסה – שם יקום יישוב." (22)
"הר החלומות" של חגי אבריאל
חגי אבריאל נולד בווינה, אוסטריה, בשנת 1922. עלה לארץ בשנת 1938 במסגרת "עליית הנוער" והתחנך בעין חרוד. בשנת 1942 התגייס לפלוגה ב' של הפלמ"ח. לאחר מלחמת-העולם השנייה יצא לאירופה בשליחות "ההגנה" וסייע להביא ארצה אניות מעפילים. במלחמת העצמאות התמנה לקצין המודיעין של פיקוד דרום. במהלך שירותו בנגב החליט להתיישב בין חלוציו ולקשור את חייו עם ההתיישבות במקום. היה בין מייסדי קיבוץ שדה בוקר ב-1952 וארבע שנים לאחר מכן הקים את "האגודה החקלאית השיתופית במצפה רמון".
וכך כתב אבריאל: "היינו סיירים והכרנו את המרחבים הקסומים והנפלאים של הנגב. בהזדמנות הטילו עלינו להכין תיק-שטח של הר הנגב. לקחנו איתנו פרופסור מהאוניברסיטה, אשר שימשנו לו אבטחה, ותמורת זאת הוא פירש לנו בערבים, במקומות החניה, את הצמחייה ואת שרידי ההתיישבות הנבטית. בסיור זה הבשיל בנו הרצון להתיישב בהר הנגב, לייסד משק ולחדש את החיים שתמו. […] חזרתי כעת מלוד, שם נפגשתי עם כמה משפחות אשר חושבות ללכת לרמון. מחר האסיפה בבאר שבע ויבואו כ-15 איש. הם צריכים להוות את הגרעין המקצועי, ובמידה רבה – החברתי, ליישוב שיקום. בחרתי אותם אחד, אחד, לפי המקצוע וקצת לפי האופי, כפי שיכולתי לעמוד עליו בשיחה קצרה. מובן, המבחר מקרי וטביעת העין שלי אינה קנה-מידה, ותעודה או סוג מקצועי או ותק במקצוע עוד לא [מהווים] הוכחה סופית, והרבה אמונה צריך כדי להגיד שהם יהיו מספיק טובים. וחסרים עוד מקצועות – בעיקר של בחורות: מבשלת טובה, גננת, מורות. יש ביניהם יקים, יוגוסלבים, פולני, עיראקים ומרוקאים, ואין אף יליד הארץ. האם זה מקרה? בתוך הכבודה, שבע משפחות, שבעה ילדים קטנים. מילות קסם: עבודה, פרנסה, קואופרטיב, תעשייה, נגב, לייסד וליצור, על קרקע של חיי הארץ, של קליטה בלתי מושלמת, של מצב עבודה רופף, של שיכון בלתי מספיק – על הקרקע של עם יוצר וכובש ובונה ותוסס, הניעו אותם לשמוע לקריאה ולהציע עצמם ללכת. ויחד עם זה, לבי רועד לקראת הפגישה מחר. אם נמצא דרך להתחשל ביחד להנביט את האמונה, הכבוד העצמי, האחריות האישית והאמונה בכוח השיתוף, החברות והעזרה ההדדית הנחוצים, כדי שיקום גוף מלוכד אשר ירים את המשימה." (23)
בספטמבר 1957 פורקה האגודה, ואבריאל עסק בפירקה הסופי עד ראשית 1959. כעבור כשנה עזב עם משפחתו לקיבוץ משאבי שדה. בשנים 1964-1969 כיהן כראש המועצה האזורית רמת נגב. נפטר ב-1972. על שמו נקרא "מצפה חגי" הנמצא על רכס חלוקים, סמוך לצומת חלוקים, ומשקיף אל עבר שדה צין ושדה בוקר.
קואופרטיבים במצפה רמון
קואופרטיב ראשון, 1956: "האגודה החקלאית השיתופית במצפה רמון" (24)
בפברואר 1956 פנה אבריאל למרכז לקואופרציה חקלאית וביקש לצרף אליו את קבוצת מצפה רמון כאגודה חקלאית שיתופית. ב-14 במרס נרשמה האגודה אצל רשם האגודות כאגודה חקלאית שיתופית בע"מ למטרות חקלאות כללית והקמת מושב עובדים. כעבור עשרה ימים נערכה האסיפה המייסדת של הקואופרטיב (25) ובה אושר תקנון האגודה ונבחרה הנהלה, שחבריה שלמה אבוטבול, חגי אבריאל, זאב בוקסנבאום וארנון וולפורט (גזבר). כמו כן אושרה הצטרפותם של תשעה חברים נוספים: גרשון לוי (חוצב), מאיר שוסברגר (מכונאי), אברהם פלח (בנאי), יקותיאל כהן (נגר), חיים פיכמן (מנהל חשבונות), ארוין כהן (רופא), אליהו בר עזרא (פועל), אברהם אדרי (מורה) ויוסף אלגריסי (פועל).
בחודש מאי נערכה ישיבה של הוועדה לקביעת מיקום היישוב בהשתתפות נציגי הממשלה, אבריאל ואנשי שדה בוקר, שהמשיכו להפעיל את "מחנה עצמאות" והחזיקו בזכויות במקום. בוועדה סוכם, כי מצפה רמון תקום מצפון-מערב לכביש הראשי ובהמשך ל"מחנה העצמאות". ב-27 במאי עלו תריסר חברי האגודה לקרקע. בחודשים הראשונים החלה בניית בריכת המים במקום, ונקלטו חברים בודדים נוספים, לרבות מדריך בנייה שתפקידו היה להכשיר מקצועית חברים לבל יהיו תלויים בבעלי מקצוע מן החוץ. אבריאל המשיך כל העת במאמציו לגייס כספים וציוד. בין התכניות שנדונו היו הקמת תחנת דלק, בית גנרטור ונגריה. במכתבים מהתקופה מציין אבריאל, כי על אף התקלות, רוח האנשים במקום טובה. המטרה הבסיסית והעיקרית של מייסדי הקואופרטיב הייתה להקים במצפה רמון יישוב קבע בעל אופי עירוני. בעצמם הם ראו חיל חלוץ. באפריל 1957 היו במצפה רמון ארבעים צריפים, שהיוו את יחידות הדיור הראשונות. בלוח העבודה באותה שנה נרשמו שני עובדים בפונדק, ארבעה עד שישה – בשירותים ושמירה, חמישה עד שבעה – בתחזוקת הכביש ועשרים וחמישה עובדים – בחברות המחצבים "רמון", "אבן וסיד" ו"חרסית וחול זך". (26)
מבצע קדש (29 באוקטובר – 5 בנובמבר 1956) הביא לקיפאון ברוב מגזרי המשק ולהפניית המשאבים למאמץ המלחמתי. כתוצאה מכך נפגעה מצפה רמון כנקודת יישוב שזה עתה קמה וחוותה בזמן המלחמה תפנית שלילית. כל הפעולות המשקיות במקום שותקו, ואנשי האגודה גויסו לצה"ל. תפקידם היה לשמור על שבויים מצרים שהובאו למצפה רמון. בינואר 1957 הוחל בהנחת קו צינור הנפט מבאר שבע לאילת, שבו עבדו כ-250 פועלים. אנשי הקואופרטיב הקימו מטבח וצרכנייה, ששמשו את עובדי קו צינור הנפט, אך התקשו מבחינה ארגונית לקיים אותם. כמו כן נמשכו חילוקי הדעות עם שדה בוקר לגבי "מחנה העצמאות" וזכויות הבנייה והעבודה במקום, כאשר שני הצדדים פונים למוסדות שונים בבקשת סיוע.
בחודש אפריל, לאחר הקמת ארבעים הצריפים ועם סיום הנחת צינור הנפט, התגלו אי-סדרים בניהול חשבונות האגודה. הבעיות התקציביות והחובות התופחים גרמו למריבות בין החברים ולעזיבת חלק מהם. המצב הכלכלי הקשה נמשך, לאחר שפניות האגודה לקבלת סיוע ממסדי לא נענו. חברי האגודה נחלקו בדעותיהם לגבי המשך הדרך: חלקם אמרו נואש ודרשו לפרק את האגודה, ואחרים ביקשו למצוא מסגרת חלופית להמשך קיום היישוב בחסות ממשלתית.
בפנייתו של אבריאל באותה שנה לאברהם הרצפלד, מזכיר המרכז החקלאי, הוא התלונן: "קיבלנו על עצמנו משימה התיישבותית קשה. אנו מנסים למלא אותה במיטב כוחותינו, אבל אנו נתקלים בהתנכרות לצרכינו ובחוסר תמיכה במקומות רבים. ריבוי המוסדות המטפלים והניגודים ביניהם בהשקפה על עתיד המקום והיחס ליושבים בו מקשים על חיינו. נא תעזרו לנו במציאת דרכנו." (27)
בחודש ספטמבר ביקרה במקום ועדה של מזכירות ההסתדרות כדי לברר את מצב האגודה היישוב. חברת הוועדה, סנטה יוספטל, מן המחלקה לקליטה ופיתוח בהסתדרות, כותב במסקנותיה: "זהו מפעל חלוצי ממדרגה ראשונה אך מסובך מבחינה אישית […] אין אפשרות להמשיך את המצב הארגוני הקיים. קיבלנו את בקשת החברים לעזור להם בהפיכת מצפה רמון לעיירת פיתוח […] בגלל הקשיים והסכסוכים הפנימיים הם אינם מסוגלים להמשיך." (28) ב-16 בספטמבר החליטו חברי "מצפה רמון – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ" על סיום פעילותה והעברת תפקידיה לוועד מקומי של משרד הפנים.
קואופרטיב שני, 1961: העיר השיתופית
הרעיון להקים עיר שיתופית בנגב צמח מקבוצה קטנה בת כעשרים יוצאי חיל האויר, אשר שירתו כאנשי צוות קרקע באחד מבסיסי החיל באזור. גם לאחר השחרור מהצבא לא פגה חוויית השירות המשותף ואף התחזקה. מייסדי הגרעין לא החזיקו בהשקפה סוציאליסטית ולא היו להם ניסיון וידע קואופרטיבי מוקדם. צורת היישוב שהועדפה – העיר השיתופית – הייתה שילוב של אידיאל ערכי-חברתי עם יסוד כלכלי. לצד חיי חברה תוססים, הם ביקשו גם להתמודד עם אתגר גדול בעל ערך לאומי. במהלך שנת 1961 שורטטו קווי התכנית העירונית והוחל בהתארגנות לקראת ההתיישבות בנגב. משלהי שנת 1961 ובמהלך 1962 נאחז הגרעין, שמנה כבר 70 חברים, במצפה רמון. בשנה זו קיים הגרעין חיי שיתוף, אך לקראת סופה התגלעו בקיעים וחבריו החלו נוטשים אותו. בסוף שנת 1963 התפרק הגרעין.
יצירה במדבר
מצפה רמון הייתה לאורך השנים אבן שואבת לאמנים ולאירועים בתחום האמנות, אך יחסה לנכסי התרבות והאמנות התבטא לרוב באדישות ובהזנחה: קיר קרמיקה הוסר, לצד פסלי האבן הוקמה מזבלה ציבורית, פסלים אחרים נגנבו, ובאחרים הוסרו שמות האמנים.
בצלאל שץ ב"מפגש נבטים", 1958-1960
לאורך השנים זכתה מצפה רמון במתנות אמנות יקרות ערך. אחת מהן הייתה קיר קרמיקה, יצירתו של האמן בצלאל שץ, בהזמנת משרד התיירות. העבודה תוכננה ועוצבה למען "מפגש נבטים" (29) (לימים נודע כ"פונדק הנבטים"), שהוקם על שפת מכתש רמון כמקום מפגש והתרעננות על הכביש בדרך לאילת. העבודה בוצעה בשיתוף עם האמן איצ'ה ממבוש מעין הוד. אירוע השקת הקיר בשנת 1960 צולם בידי דוד חריס. קיר הקרמיקה הוסר יחד עם המבנה, ועל שטחו הוקם מלון "בראשית" של רשת "ישרוטל" בשנת 2011. שלוש שנים לאחר מכן הושגה הבטחה של רשת המלונות למימון ולשחזור של קיר הקרמיקה במרחב המלון. (30) את מלון "בראשית" וסביבותיו תיעד הצלם אסף פינצ'וק.
גן הפסלים "יגר שהדותא" 1962
את סימפוזיון הפיסול הראשוני והייחודי יזם הפסל קוסו אלול (1920-1995) שהשתתף באירועים דומים באירופה. האירוע נקרא "יגר שהדותא" על שם העדות לברית השלום בין לבן ליעקב, (31) והשתתפו בו אמנים מרחבי העולם. פט דיסקה מארצות הברית, אוגוסטין קרדינס מקובה, יסואו מיטסואי ומיטסוקי מיטסואי מיפן, פרופסור ז'ק מוסקאל מצרפת, יוסף וייס משוייץ, יאנס לנסי מיוגוסלביה, קרל פרנטל מאוסטריה. כמו כן, נטלו חלק באירוע יוצרים ישראלים ובהם פסלי קבוצת "אופקים חדשים": דב פייגין, משה שטרנשוס וקוסו אלול.
"עננים", עבודת הפיסול של מיטסוקי מיטסואי, שהופיעה על שער גיליון "דבר השבוע" שדיווח על האירוע, נשדדה במהלך השנים.
גן הפסלים הוקם על שפת מצוק המכתש בהמשך ישיר ל"מפגש נבטים" ולעבודת הקיר של בצלאל שץ. על פסלים המזדקרים במדבר כתב מנחם תלמי ב-1962: "אומרים שמר יחזקאל סחר, בהיותו שגריר ישראל בווינה, ראה שם מפעל אמנותי דומה, התלהב, גרר עמו ארצה אחד מאלה שעסקו בדבר [הפסל קוסו אלול] ונטע את הרעיון בקרב הגורמים המוסכמים […] המחלקה לשיפור נוף הארץ שליד משרד ראש הממשלה וכן משרד החינוך הפכו לפטרוני הביצוע. אמנים ישראלים באו במגע עם עמיתיהם שמעבר לים. הרעיון קסם גם להם: ליצור במדבר! להציב מונומנטים עזי מבע, שיזדקרו על במת ישימונים חשופים, שיזעקו לשמים הגדולים ויקראו לעובר האורח! […] הם הלכו למדבר, בחרו בשפת המכתש הענק. גושים עצומים של סלע מדברי הופכים אט-אט לרעיון ולמבע אבסטרקטי." (33)
תערוכת יצירות אמנות ואומנות, 1966
במסגרת חגיגות העשור למצפה רמון נערכה תערוכה ביוזמת הצייר שמואל גלעד "זמוש", שהיה באותה עת גם בעליו של "מפגש נבטים" שאירח את האירוע. בין המוצגים מעשה ידי תושבי המקום היו ציורים ותכשיטים, פריטי עץ ותצלומים, עבודות באטיק וקרמיקה. שלושים שנה מאוחר יותר, העלה "זמוש" רעיון להקים מוזיאון לאמנות במצפה רמון, אך הדבר לא יצא אל הפועל. אחד המשקיעים שגוייסו לסייע בכך היה דייויד לואיס, הבעלים של רשת "ישרוטל", שהקים כאמור בשנת 2011 את מלון "בראשית" על שטחו של "פונדק הנבטים".
פארק פיסול מדברי, 1986
היוזמה להקמת פארק פיסול מדברי על שפת מכתש רמון, לצד רענונו של גן הפסלים, באה מהפסל עזרא אוריון (1934-2015) שהיה מעורב בהקמת הגן המקורי. הכוונה הייתה לתגבר את פסלי האבן, שהוצבו בראשית שנות השישים, במתווי סלעים גיאומטריים שיוצבו בידי פסלים ישראלים עכשוויים ובהם דוד פיין, ברני פינק, שאול סלו, דליה מאירי, נעם רבינוביץ, דב הלר, חוה מחותן ויצחק "איצ'ו" רימר.
באוגוסט 1986 הוצבו בעזרת ציוד מכני כבד כמה עשרות סלעים בעבודת פיסול מדברי במרחק 10 מ' לפחות משפת המצוק, כדי שלא ייראו מן המכתש. במרס 1988 בוצע שלב פיתוח נוסף בידי הפסלים נועם רבינוביץ, ברני פינק וסלו שאול. ב-1995 העמיד מיכה אולמן את פסלו "ספלולים". המבקר בפארק יכול להבחין בהבדל בין הפסלים מ-1962, שנוצרו כולם באבן בודדה הניצבת במאונך לנוף ברוח הפיסול המודרני, לאלה של שנות השמונים שהיו פסלים מרובי אבנים, המונחים במאוזן ומשתלבים באופן טבעי יותר, ברוח הפיסול הסביבתי.
משרד התיירות, באמצעות החברה הממשלתית לתיירות ובשיתוף המועצה המקומית מצפה רמון, יזם בשנת 2016 את המשך פיתוח הפארק. תהליך גיבוש הפארק על שפת המכתש נעשה בשיתוף אדר' רפאל לרמן, אדר' הנוף צבי דקל ואנשי רשות שמורות הטבע. הפארק הוקם בסיוע המועצה המקומית מצפה רמון, קרן קיימת לישראל, רשות שמורות הטבע, המרכז לאמנות חזותית והחברה הממשלתית לתיירות. את האירוע תיעד אברהם חי.
אוריון כתב בפתח דבריו בקטלוג האירוע: פיסול הוא עיצוב מסות על-ידי כוחות בחלל ובזמן. יש פיסול טקטוני, פיסול אירוזיבי, פיסול אאולי, פיסול וולקאני, פיסול מטאוריטי. פיסול אנושי יכול להצטרף אליהם בהרף הזמן של קיומו, בקנה המידה שלו ובטכנולוגיה שלו. מכתש רמון הוא שילוב של פיסול טקטוני ופיסול אירוזיבי הנוצר והולך זה מליוני שנים." (34)
אמנות מקומית ובין לאומית בשנות התשעים ואילך
בשנת 1995 הפיק מוזיאון האמנים בניהולו של דורון פולק את האירוע ״דו קיום״, בהשתתפות 120 אמנים ובהם ריצ׳ארד וילסון, מרינה אברמוביץ׳, דניס אופנהיים וחיים סטייבנבך. חמישה עשר צוותי עיתונות מכל העולם הגיעו לסקר את האירוע, שתועד בעיקר על ידי הצלם חן ינאי, תושב מצפה רמון.
בשנים 2016-1999 פעלה במצפה רמון להקת המחול של ניר בן גל וליאת דרור במסגרת האנגר ״אדמה״ ברובע דרכי הבשמים. הלהקה נאלצה לעזוב את המקום (עברה לפעול במכללת ספיר בשדרות) בין היתר בשל סיום חוזה השכירות של ההאנגר ודרישת הבעלים להעלות את הסכום במאות אחוזים. אבל לא רק בעלי הנכס הערימו קשיים. ״זה חלק מהתפיסה של המדינה – אומרת דרור – במשך 17 שנה הצלחנו להפעיל פה בית ספר, נלחמנו על כל תלמיד והוכחנו את עצמנו. אם הפריפריה באמת הייתה חשובה למדינה, מישהו היה לוקח אחריות ושם על זה כסף. כולם מדברים על פיתוח הנגב, אבל בפועל לא עושים הרבה. הפער בין דיבורים למעשים הוא מאד גדול, והיינו חייבים להראות אותו דרך ההחלטה שלנו לקום וללכת.
בשנת 2005 ניסתה עמותת אמני מצפה רמון להקים גלריה לאמנות עכשווית, אך הדבר לא צלח בידה.
בשנת 2006 התקיים פרויקט האמנות, ״המדבר״, ביוזמת המועצה המקומית והאמן רפרם חדד: סדנה ייחודית בהשתתפות תריסר אמנים מהארץ ומהעולם. אלה נבחרו מבין 130 מועמדים על ידי צוות שכלל את אלי פטל, אורי צייג ורפרם חדד. המשתתפים התארחו באזור ועסקו בתכנים חברתיים מקומיים.
באותה שנה עלתה יוזמה של קטי בר, אוצרת אמנות ותושבת הדרום, להקים ביישוב שלוחה של מוזיאון גוגנהיים לאמנות מודרנית, שסניפו המפורסם ביותר נמצא בניו יורק. במצפה רמון קיוו להפוך את היוזמה המקומית להחלטת ממשלה, אחך הדבר לא יצא אל הפועל.
בשנת 2010 נוסד ביוזמתה של מיכל רומי מגזין התושבים ״כביש 40״ (פעל עד ינואר 2015), שנתן במה לתושבים ולאמנים. כיום, בשנת 2017, יוצא לאור מגזין התושבים, ״המצפה״ (נוסד ב 2014) ואף פועלת התחנה האינטרנטית ״רדיו סבתא״ על שם יעל קרן, סבתה של רומי.
צילום תיעודי ואמנותי במרחב
את הצילום במרחב הר הנגב ניתן לחלק לכמה סוגות בנושאים שונים: ארכיאולוגיה, טבע, נוף ואסטרונומיה, צבא וחלוציות, עיתונאות, התיישבות ואמנות.
התצלומים המוקדמים ביותר שבנמצא ממרחב הר הנגב ודרומית לבאר שבע הם מתיעודו של אלואיס מוּסִיל, החוקר והתיאולוג האוסטרו-צ'כי, שחקר וצילם בנגב את הערים הנבטיות (ממשית, שבטה, ניצנה ועבדת) כבר בשנים 1902-1902.
משנת 1937 החלו להיחקר שוב אתריהן הארכיאולוגיים של הערים הנבטיות הצפוניות – שבטה, ממשית (פּורנוב) וחלוצה – בידי משלחות ארכיאולוגיות בריטיות של הקרן לחקירת ארץ-ישראל (שפק), שהחלה לפעול בארץ ב-1865. תצלומים אלה חרגו מגבולות מפת הסקר של קונדר וקיצ'נר (1880), שהסתיימה בקו באר שבע. המעניין בתצלומים, לצד היותם תיעוד של האתרים עצמם על מבניהם ושרידיהם, הוא הנוכחות של הבדווים במרחבים שמדרום לבאר שבע.
הצילום הצבאי וצילומי הטבע המוקדמים היוו את השלב הבא ב"כיבוש" מרחבי הנגב על-ידי מטיילים וכוחות צה"ל בדרך לאילת. צלמים צבאיים ומפקדים, לוחמים-סיירים דוגמת חגי אבריאל וישראל לוין, תיעדו את הסיורים ובהם תנועת ג'יפים, הליכה ברגל ונופי עבר בטרם נכבש הנגב רשמית. לצדם וקצת אחריהם תיעדו מטיילים – ובהם עזריה אלון, פטר מירום וראובן מילון – בצילום את מסלולי ההליכה בנגב הפתוח בעיקר לאחר מלחמת העצמאות.
עם הקמת היישובים הראשונים, לרבות מצפה רמון, נשלחו בשנת 1956 צלמים מטעם לשכות הצילום הממטדיות דוגמת לשכת העיתונות הממשלתית, קרן קיימת לישראל וקרן היסוד. בין הצלמים נזכיר את ורנר בראון, פאול גרוס, משה פרידן ומשה מילנר. אליהם הצטרפו צלמי עיתונות אזרחית וצבאית שליוו כתבים רבים שכתבו את סיפורו של היישוב ובהם בוריס כרמי, בנו רותנברג,
מקסים סלומון ומיכה ברעם. לצדם פעלו גם צלמים חובבים רבים ובהם אורי וולטש, שהיה מנהל מחצבת "אבן וסיד" החל ב-1957 וראש המועצה המקומית בשנים 1968-1964. וולטש צילם – כמו היה "צלם הבית" של היישוב – את צריפי המתיישבים והבתים הראשונים, חיי היום-יום, תושבים בעבודתם, ילדים, כיתות לימוד, יום שיטפון, עובדי מפעלי המכתש הראשונים וביקורי אישים. בחגיגה לכבוד "חמש שנים למצפה רמון" (1961) נערכה במקום תערוכת תצלומים של צלמים שונים.
חלק גדול מן התיעוד המצולם של מצפה רמון עוסק בתכנון ובאדריכלות היישוב (ראו מאמרן של אדר' קרן אנגלמן וד"ר אדר' הדס שדר בספר זה). אדריכלי היישוב נהגו להביא עמם צלמים מקצועיים לתעד את הקמתו. למשל, משה גרוס מסטודיו "קרן אור" צילם את שכונת מבני השיכונים במרחב מגדל המים בשנות השישים בהזמנת האדריכלים המתכננים, יעקב רכטר ומשה זרחי.
הקמת גן הפסלים (1962) לוותה על-ידי בוריס כרמי, שצילם תצלומי שחור-לבן וצבע, אך אלו לא נמצאו, והעדות היחידה נשמרה מעל דפי "דבר השבוע" (האירוע צולם גם על ידי צלמים אחרים, בהם אורי וולטש, הפסל ג'וזף וייס ודוד חריס. הרחבת גן הפסלים (1986) תועדה על-ידי אברהם חי, שעבד במשך שנים עם הפסל עזרא אוריון. ההבדל בין שני הצלמים נעוץ בסגנון הצילום ובבחירת סרטי הצילום: כרמי הצלם התיעודי מצלם בסרטי צבע חמים את הפסלים בעבודתם, ואילו חי שבא כמתעד אמנות מצלם בשחור-לבן, בעיקר את הדיאלוג שבין פסלי האבן למרחבים שבהם הם נטועים, על שפת מכתש רמון. גן פסלים מתועד בחלקו על-ידי עזרי קידר בעבודת הווידיאו, "כן שיגור של ההכרה" (2005), המתמקדת ב"שדה הסלעים" של הפסל עזרא אוריון שילוב טקסטים מתוך ספרו שיצא בהוצאה עצמית, "פיסול בין-גלקטי" (2001).
משנת 1971, לאחר הקמת מצפה הכוכבים על שם וייז (אוניברסיטת תל-אביב) ועריכת לילות צפייה במטחי מטאורים, החל מתפתח הצילום האסטרונומי.
עם כניסת הצילום הדיגיטלי ניתן למצוא גם צילום מקצועי-למחצה של מופעי כוכבים מרהיבים, כפי שניתן לראות בתצלומיהם של עדן אוריון וחיים רביה המתעד גם את נופי האזור ואת שטחי האימונים של צה"ל, בשנת 1996 הכין הצלם אלדד רפאלי כתבה על אימוני חיילים בשטחי האימונים של בית-הספר לקצינים (בה"ד 1). בכך הוא ממשיך מסורת צילום תיעודית-עיתונאית בתצלומי צבע ובתקריבים של "צלם שטח'. אם עד כה הצילום במרחב הוא בעיקר תיעודי-עיתונאי, הרי עם התפתחות מדיום הצילום האמנותי בארץ יוצאים באותה שנה הצלמים רועי קופר וגלעד אופיר לפרויקט תיעוד משותף, "נקרופוליס", העוסק בשטחי האימונים של צה"ל ברחבי הארץ, לרבות במרחב הנגב. הצילום הישיר והטיפולוגי שהם מנסחים בסדרת תצלומים זו מוצגת כבר באותה שנה במוזיאון ישראל בירושלים. בתערוכה הנוכחית מוצג תצלום צבע של שלדת אימונים שצילם אופיר, ובקטלוג המלווה אותה נוספו תצלומיו של קופר הממשיך לצלם במרחב הנגב גם שנים מאוחרות יותר.
צלם אמנות נוסף הפועל בנגב הוא שרון יערי, המתעד מראשית שנות האלפיים את הערים הנבטיות (שבטה וחלוצה) לצד הערים הישראליות (באר שבע, אשדוד ואופקים), מכתש רמון וכן מצפה רמון עצמה. התצלום המוצג בתערוכה הוא מעין "דיוקן" של מבנה שיכון, שכמו נלקח מכוכב אחר ומותיר את הצופה בו חסום במבטו מהמרחב הנופי המזוהה כל כך עם הנגב. המצלמה שבה צילם יערי היא בפורמט גדול, בדומה למצלמות ששימשו בתחילת המאה העשרים את צלמי משלחות הארכיאולוגיות בערים הנבטיות. בכך נסגר גם מעגל פנים-צילומי המאפשר גם לתצלומי מצפה רמון של יערי להיכנס להקשר של תצלומי שרידי יישובים בעתיד.
בקטלוג נכללים תצלומיהן של שלוש צלמות תושבות הנגב: תיקי עוזר מתעדת בתצלומי צבע מרהיבים את נופי הטבע ואת חיות הבר באזור; אדוה שלהבת-ברזילי מבאר שבע שערכה יום צילום ב-12 במרס 2013 ותיעדה בתצלומי שחור-לבן את ה"שקט" של היישוב; איריס חיון האחראית לפרויקט התיעודי, "המצפאים", המביא את סיפורה של מצפה רמון דרך עיניהם של ותיקי היישוב, בשילוב תצלומים תיעודיים ומשפחתיים וראיונות במסגרת כתבות למגזין המקומי, "המצפה", בשנים 4. בתערוכה מוצגת גם עבודתה של ליאת לבני, "רדינג" (2016), העושה שימוש בחול צבעוני ממכתש רמון.
סרטים
"מצפה רמון – בין באר שבע לאילת", 1957: סרטו של נתן גרוס, הפקה: "סרטי גבע", טקסט מלווה: חיים חפר, קריין: מישה אשרוב. הסרט יוצא מנקודת מבטה של הילדה הממתינה במעלה עצמאות לשובו של אביה העובד במפעל הגבס וממשיכה לכיתתה בצריף בית-הספר. בסרט מופיעים ביטויים כמו "העיקר זה סבלנות" או "המים מגיעים הנה בטנקרים מדימונה, עסק של שעתיים נסיעה".
בסרט נראים ילדים, האחות במרפאה, הר גמל ומכתש רמון, מפעלי החציבה במבתש ("כי רוב הפועלים.. גרים במצפה רמון'), הרחבת היישוב מצריפים לבתי אבן ומשם לשכונות ועיר ("מצפה רמון הוא היישוב הגבוה ביותר בארץ"), וכן מוזכרת הקמתם העתידית של "מפגש נבטים" (נקרא כאמור בפי המקומיים "פונדק הנבטים") ובית הבראה. מתועדת ארוחת ערב בחדר האוכל לפועלים הזמניים שמשפחותיהם מתגוררות בצפון. בלילה, הילדים הולכים לישון והתושבים המקומיים נפגשים לשיחות סלון. כן מופיעה סצנה של אירוע חברתי ובו מופע ריקוד יאוריינטליסטי" של הפועל התימני. בהמשך, יציאה אל מחוץ ליישוב, אל העיר הנבטית עבדת, שמנתה בשיאה כ-40,000 נפש, והצבת מצפה רמון המונה רק כ"5,000 נפש כחלופה המודרנית. לקראת סוף הסרט מופיעים רועים בדווים עם עדרי העזים שלהם וכן נראים עין עבדת ומעלה העצמאות שבו נוסעים משאיות ואוטובוסים. הקריין מודיע "משהו זז פה", ומוסיף על רקע תמונות ילדים המתבוננים במכתש רמון ובמצפה רמון – "פה תהיה עיר, תאמינו לי".
"זהו זה": מצפה רמון, 1982: התכנית בהפקת הטלוויזיה החינוכית ובהנחיית מוני מושונוב ושלמה בראבא. בפתיחה, בראבא מודד 2 מעלות בצל, ומוני מגיע בג'יפ של החברה להגנת הטבע. מקהלת הילדות שרה בעברית וברוסית. אחר כך; מבט בללי על היישוב ותושביו, שביניהם מדברים אחות קופת חולים במקום (אשתו של איש צבא קבע) ילדה בכיתת מחשבים ואיציק אלמקייס, לוכד הנחשים. בפגישה בספרייה החדשה עם בני נוער, נערה מסבירה מה זה להיות "מצפאי גאה" ומתארת הרמוניה בין דתיים לחילוניים. יצחק ברנשטיין שהיה בין תשע המשפחות הראשונות במצפה רמון, מתאר את המעבר משממה לעיר.
דוד שלזינגר, מנהל מחלקת החינוך במצפה רמון, מציג איכות חיים ומערכת חינוך מפותחת, מזג אוויר טוב ועבודה לכל דורש.
"דרומה", 2002: בקיץ 2000 הודיע בעליה של "מתפרת רמון" על החלטתו לסגור אותה. 57 הפועלות, כולן נשים קשות יום, סירבו לקבל את רוע הגזירה ופתחו במאבק על פרנסתן. במשך חמישה שבועות התבצרו במפעל עם ילדיהן, נצמדות למכונות התפירה ונשבעות ללכת עד הסוף. התוצאה הדהימה אפילו אותן: בעזרת הלוואה שהעניקה להן ההסתדרות, נפתחה המתפרה מחדש בקואופרטיב עצמאי בבעלות העובדות. בן לילה, הן היו לגיבורות מעמד הפועלים בישראל. במשך שנתיים, ליוו הבמאים ג'ולי שלז ודורון צברי את סיפור התופרות, עקבו אחר מלחמת ההישרדות של הנשים שנאלצו להתמודד עם ניהול מפעל, תיעדו את מאבקן בשיטה, את הקונפליקטים בין חיי המשפחה למחויבות החדשה ואת המשברים החברתיים הפנימיים. זהו סיפור אנושי ונוגע ללב על נשים אמיצות שגילו את כוחן ולקחו את גורלן לידיהן, אבל גם סיפורה של הפריפריה הישראלית הנשכחת וניסיונה לזכות בכבוד המגיע לה. הסדרה "דרומה", שהוקרנה בערוץ הראשון זבתה בשנת 2002 בפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע, בסדרת התעודה הטובה, ובמקום הראשון בתחרות הקולנוע התיעודי של פסטיבל חיפה באותה שנה.
ייראנה פלאזה", 2016: עבודת מחול, המוצגת בתערוכה בהקרנת וידיאו-דנס, של להקת ליאת דרור וניר בן גל, קרויה על שם מבנה תעשייה בבנגלדש שקרס על יושביו לפני שלוש שנים. "זה סיפור של תעשיית האופנה מנקודת המבט של העבודה הסיזיפית – מסביר בן גל – תעשיית האופנה כוללת מצד אחד נשים עניות שמרוויחות פרוטות ושאף אחד לא רואה אותן, ומהצד האחר קיים עולם הזוהר שבו הבגדים מאוד יקרים והדוגמניות נורא רזות, ולא משום שהן עניות. אנחנו למדנו על העולם הזה דרך מתפרה שהייתה מול הסטודיו שלנו במצפה רמון. הרקדנים ישבו שעות עם התופרות ולמדו איך הן זזות. לא אנחנו המצאנו את התנועות, אלא הן, ולכן מבחינתנו זו כוריאוגרפיה דוקומנטרית. גם את רוב הפסקול של ההופעה הקלטנו שם."* מכאן שקריסת מבנה בצד אחד של כדור הארץ מסמנת במקרה זה את קריסתו של מקום אחר במדינת ישראל.
סוף דבר: קפסולה של חלום
זהו תמצית סיפורה של מצפה רמון הממותגת כיום כ"מרחב השראה". יש במרחב הזה כל-כך הרבה יופי טבעי ואנושי, והוא מעין גרסת הפריפריה למצבה החברתי והכלכלי של מדינת ישראל. האם קברו של דוד בן-גוריון, מייסד המדינה, הנמצא בשדה בוקר הסמוכה, מסמן גם את מקום קבורתו של חזון התיישבות בנגב? האם רעיון מצפה רמון ייהפך בעתיד לעיר פורחת ומשגשגת ולשילוב הרמוני שבין נופי המרחב ותושביו, או שיקרוס יום אחד אל תוך המכתש הטבעי הגדול בעולם? ימים יגידו.
לתעוד התערוכה ״הר החלומות״ על מצפה רמון באתר מוזיאון ארץ ישראל.
לרכישת הקטלוג המלא, כאן.
הערות
- ״קברו של חלום״, העולם הזה, 20.3.1963.
- נסים טאיטו, ״מרד המתרסים״, ידיעות אחרונות, 11.8.1963
- שלמה גבעון, ״הכביש ברח ממצפה רמון״, מעריב, 29.9.1967
- ״התחלת הקץ״, למרחב, 25.8.1967
- חיים צור, למרחב, 21.2.1967
- דורון רוזנבלום, דבר השבוע, 30.10.1970
- מנחם גולדשטיין, ״השנים הרזות של מצפה רמון״, מעריב לנוער, 22.10.1974
- ״ח״כ גרוסמן תוקפת ההצעה להעלות שכר הלימוד התיכוני״, דבר, 7.7.1977
- צבי אלוש, ״25 ס״מ מפרידים בין מצפה רמון לבית המרקחת״, ידיעות אחרונות, 23.5.1980
- אורי בינדר, ״כשילדינו יעזבו את מצפה רמון גם אנחנו נלך״, מעריב, 1.9.1986
- עדה אושפיז, ״תחנה בדרך״, הארץ, 1.10.1999
- דניאל בן סימון, הארץ, 25.8.2000
- רותם צחר, ״לא מספיק שהנגב הפך לפח זבל אקולוגי, רוצים להפוך אותו לפח זבל אנושי״, הארץ, 19.6.2003
- עדי דברת-מזריץ, ״גרים במצפה רמון? הקניות יעלו לכם 28% יותר מאשר בירושלים״, הארץ, 19.6.2003
- רועי צ׳יקי ערד, ״מחשש לחידוש הכרייה במצפה רמון: התושבים יוצאים למאבק במחצבות״, הארץ, 17.6.2015
- משה גלעד, ״גם המלון היוקרתי לא הציל את מצפה רמון״, הארץ, 19.12.2016
- יצחק ביילי, ״רשימות על האוכלוסיה הבדווית בהר הנגב״, רשימות בנושא הבדואים 9, תשל״ח/1978: עמ׳ 62-69
- ״דוד בן גוריון והנגב״, בתוך: מרדכי נאור (ע׳), יישוב הנגב – 1900-1960, סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ״ו (1985): עמ׳ 7. מסמך ועדת הביטחון, 3.2.1948
- מתוך: נאום דוד בן-גוריון, ״משמעות הנגב״, שדה בוקר, 17.1.1955
- מתוך: ״דרומה״, 1955, חזון ודרך ה׳, עמוד 302.
- יומן בן-גוריון, 25.4.1957, ארכיון בן גוריון.
- סם אבוטבול בתוך: חגי – פרקי חיים, 1973, עמ׳ 59.
- חגי, פרקי חיים, הוצאת קיבוץ משאבי שדה, 1973: עמ׳ 63 – מכתבים לטובה אבריאל, 5.9.1955 / 1956.
- זאב זיוון, מניצנה עד אילת, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2012: עמ׳ 286-295
- תיק מס׳ 4696 של רשם האגודות השיתופיות, משרד הכלכלה והתעשייה.
- ועדת מצפה רמון, 11.8.1955, ארכיון מצפה רמון.
- חגי אבריאל לאברהם הרצפלד, 21.4.1957, ארכיון מכון לבון.
- סנטה יוספטל, המחלקה לקליטה ופיתוח של מזכירות העובדים, מכתב בנושא מצפה רמון, ארכיון בית הוועד הפועל של ההסתדרות, 24.9.1957.
- באותה עת ובמקביל הכין שץ קיר קרמיקה דומה ל״מפגש האבות״ בירוחם.
- תיאה פרידמן, ״בצלאל שץ ועזרא אוריון – לידתה של תרבות מקומית, חלק ב׳״, המצפה, גליון מס׳ 8, אוגוסט 2014. המחברת טוענת שהקיר הוקם ב-1954. גדעון עפרת, ״בצלאל שץ – מונוגרפיה״, אתר אינטרנט, בית שץ, ירושלים. המחבר טוען כי הקיר הוקם ב-1958.
- בראשית לא: 46-49.
- תיאה פרידמן, ״הפארק לפיסול מדברי – לידתה של תרבות מקומית, חלק א׳״, המצפה, גליון מספר 7, יולי 2014.
- מנחם תלמי, ״פסלים מזדקרים במדבר״, מעריב, 23.10.1962
- עזרא אוריון, מתוך הקדמה לקטלוג האירוע, בהוצאת המועצה המקומית מצפה רמון, קרן קיימת לישראל, רשות שמורות הטבע, המרכז לאמנות חזותית והחברה הממשלתית לתיירות, 1988.
התייחסות מערכת החוויה המצפאית
אנו מברכים על התערוכה שהתקיימה במוזיאון ארץ ישראל, ומבקשים להעיר את ההערות הבאות:
- הטקסט הנ״ל מובא על ידי אדם שאינו תושב מצפה רמון, וככזה הוא רואה את הדברים מנקודת מבט מרוחקת, כזו שחסרה גוונים רבים שמתקיימים במצפה רמון.
- מעבר להתרחשויות ההסטוריות יש את הסיפורים המורכבים, את הנימים הדקים, ואותם אנו מביאים לכם בדרכים שונות – בפודקאסטים שלנו, בכתבות ובסרטונים.
- מאז שנכתב טקסט זה מצפה רמון עברה שינויים והתפתחויות משמעותיים: נפתחו בתי ספר לאמנות, הוקמו עסקים רבים, פועל בה מרכז צעירים תוסס, פאבים ומסעדות נפתחו ונותנים מענה לקהילה גדלה של צעירים שמגיעה לישוב, נבנו בה שכונות חדשות ומגמתה הכללית – פיתוח וחדשנות לצד תיירות משגשגת וחקלאות מפתיעה.
- יש לנו ערוץ יוטיוב פעיל, דף פייסבוק וערוץ אינסטגרם מעודכנים. מוזמנים לעקוב ולראות את נפלאות התפתחותה של מצפה רמון שמהווה מקור השראה לכל הבאים בשעריה.
דורון פולק
7 באוגוסט 2023 ב 15:09בחומר שפרסמם כתוב שמי שיזם את פרויקט מוזיאון האמנים ב-1995 הוא שרון כהן. שמי דורון פולק ולא שרון פולק. אשמח אם תתקנו זאת. תודה דורון
מערכת החוויה המצפאית
7 באוגוסט 2023 ב 15:40הי דורון, בוצע.
הוסף תגובה